זהו אלבומה השלישי של רוז והוא שונה מכל מה שהכרנו ממנה. כתיבה מחוספסת, חדה ודוקרת שלא מזכירה בכלום את "חצי נחמה", "ואולי" ו"מלחמה יומיומית". רוז נותנת פה משהו חדשני, לא מלודי בעליל, עם דגש חזק על הסאונד וההפקה.

זה יכול להתברר כמהלך נחמד לרזומה. דיסק של שמונה שירים אגרסיביים, שיושבים על פופ אלקטרוני. הדיבורים על השפעות מוזיקליות מגוונות ועבודה צפופה עם שי רוט, שהפיק מוזיקלית, לא יכולים להכניס בדיסק הזה מה שאין בו ולא מרימים אותו לרמה המצופה מאמנית-יוצרת כרוז. המלודיה היפה היא אחד הכלים הבולטים שלה. כשהיא מוותרת עליו זה נשמע ריק מדי, מונוטוני וכן, חדשני.