לפני שנתיים, "הקרטל" הוציאו אלבום בכורה, "זימה" שמו. זה היה אלבום שמח שנוגן בידי הרכב שמח ועשה אלקטרו-רוק-פופ מצוין, עם פזילה גדולה לפאנק. "רציתי לשים לך דיסק" ו"רוקדת עם כולם", שני שירים מצוינים, שמו את "הקרטל" בנקודת פתיחה טובה מאוד.

עכשיו הם נותנים את "עם כל מה שהיה". עדיין אלקטרו-רוק-פופ מצוין, עדיין פאנק, אבל החבר'ה יותר כועסים הפעם. הרבה יותר דיסטורשן. יונתן גלילה ויקיר בן-טוב, לב הלהקה, באו לפה במצב רוח שונה קצת. שיר על בחורה חדשה בעיר שפורקת עול, שיר על נטישה באמצע הלילה באמצע נתניה, שיר אסקפיסטי שמציע להתעלם מהמציאות המאיימת, ושיר על הסוף: "…ואת כבר מבינה שאני רואה שנים קדימה/ חומות אצלי נופלות והקירות זזים הצדה/ נכון היו לנו לילות/ היינו כמו שיכורים/ ואם לומר את כל האמת/ היה טוב וטוב שזה מת/ רואים את הסוף…", ("רואים את הסוף"). לא באמת שמייח.

אבל גם האלבום הזה טעון באנרגיות הנכונות. ההגשה שלהם מביאה סאונד שירה של להקה מחו"ל וטוחנת את השירים כמו שצריך. גלילה ובן-טוב עושים הכול ביחד: כותבים, מלחינים, שרים, מנגנים הכול, מעבדים, מפיקים ואפילו מעצבים את העטיפה. כישרונות גדולים, שהצליחו לדלג מעל מלכודת הדיסק השני, עם שירים מצוינים והגשה ראויה.

"הקרטל" הוא הרכב שמח. יונתן גלילה (שירה וגיטרות), יקיר בן טוב (שירה וקלידים), דני שניידרמן (בס) וטל רונן (תופים) עושים אלקטרו-רוק-פופ מצוין, עם פזילה גדולה לfאנק. במקום כלי נשיפה, הם מעדיפים פעלולים ואפקטים אלקטרוניים, אבל הסגנון הקופצני והחגיגה הכללית מסגירים את המקור. גם כשהטקסט ממש לא עליז, "…בכל סופשבוע מחפש אותה/ את זאת שתחייך בחזרה…", (סופשבוע"), המקצב המיוחד של הקרטל לוקח את זה בסבבה.

גם כשהאלקטרו-פופ מתחבק עם בלוז ("סינגל"), בשיר על פרידה וניתוק, זה לא קורע את הלב. החיים, מה לעשות, נמשכים ובלקסיקון של הקרטל אין משפטים כמו "נשבר לי הלב בלעדייך". הם מעדיפים את – "מחליף סדינים לבד", שמבטא הרבה פרקטית את תחושת הבדידות היום-יומית.

יש לקרטל סולן אנרגטי, שמביא תחושה של להקה מחו"ל, טוחן את השירים כמו שצריך, קול מצוין ויש נגנים מצוינים.

כיף גדול.