דנה לפידות פרצה לתודעה עם "מוניות", להיט פופ קליל, שדווקא לא מאפיין את אלבום הבכורה המצוין שלה. היא אמנית צעירה, אבל ממש לא מתחילה. האלבום הזה, שנקרא פשוט "דנה לפידות", הוא תוצאת מסע אישי בן שמונה שנים. הטקסטים אישיים מאוד וחושפניים. את שני הסינגלים הראשונים – "מוניות" ו"משוגעת" – הרדיו השמיע יותר מ-1000 פעם בשלושה חודשים, הישג עצום לקול חדש.

לפידות מציגה קול נפלא, גבוה וצלול, מלא הבעה, שמצליח להעביר את הטקסט ויודע להתיישב על פופ-סול, סגנון חמקמק למדי. הקרבה שלה למיינסטרים מבטיחה לה לא מעט אוזניים אוהדות והמרחק שלה ממנו מוסיפה לה עוד הרבה אהדה כזאת, כך שהיא נמצאת במקום אופטימלי. בעיקר אמורים הדברים ביחס להלחנות המצוינות שלה, שמצליחות להיכנס ולהיקלט במהירות בלי לאבד דבר מהמיוחדות שלהן.

מול הביטחון היחסי הזה, עומדים הטקסטים, שאת רובם כתבה עם אמה, חנה. בהתאמה לזמננו המהיר והסובל, לפידות עוסקת ביחסים שבורים, געגוע וכאב. ב"משוגעת", שיר ענק, היא בונה לעצמה קירות הגנה ומוזר לה שהעוצמה פוחדת מעצמה. ב"בובת קברט", היא מוכנה לקבל אותו בחזרה, אפילו שעשה ממנה בובה על חוטים, אפילו שעזב אותה לאנחות, אפילו שאמר לה כי עדיף להם לחוד. החולשה הזאת הולכת יפה עם הפופ-סול שיש בגרון של לפידות.

לפידות עיבדה את הדיסק יחד עם משה דעבול, שהפיק מוזיקלית. זהו אלבום בכורה ברמה גבוהה, רווי בלדות קורעות ומבליט את היכולות של לפידות כאמנית יוצרת-מבצעת.

אהבתי.