בואו נוריד מהשולחן כבר בהתחלה: יונתן ארצי, הבן של שלמה, מוציא אלבום בכורה, בגיל 35. אני לא מתכוון להסתכל עליו דרך אבא שלו. יש השפעות, ברור. אחרי האזנה משולשת לאלבום הזה, הרגשתי את טביעות האצבע של עוד כמה אחרים. נקבע ונעזוב: יונתן ארצי יושב ברחוב שלמה ארצי פינת עידן רייכל ויש שם גם סמטת קרן פלס. הייתי מוסיף גם שביל נחום היימן. הלאה.
על יוצרים-זמרים כמו יונתן ארצי, תמיד תמצא מי שיתלונן ש"כל השירים נשמעים אותו דבר". לא נכון וזה תלוי גם באוזן. מי שכותב, מלחין, מעבד, מנגן ושר את השירים שלו, איך לומר, זה הוא. בתוך המעגל היצירתי שלו יש את הסביבה של המילים, הצלילים, האקורדים, המנגינות, שבה הוא מגיע לידי ביטוי. יש לזה מילה בעברית: סגנון.
הסגנון של יונתן ארצי זז מבלדות ענוגות, לפופ קצבי, לבלוז עם ניחוח גוספל. הוא מלחין נהדר. בהתחלה זה נשמע פשוט, אפילו תבניתי, אבל כשהאוזן קולטת את העושר של העיבוד, מגלה את הניואנסים הקטנים – שם הכיף הגדול.
מצאתי כמה פנינים בשורות המילים: "…בערנו חזק מרוב הבטחות/ כשעוד אף חלום לא נשבר/ אבל הזמן עבר, וכשעוד יום נגמר/ בתוכנו משהו נסגר", ("מים זורמים"); "…והזמן דוהר ותוך כדי גם לא עובר/ אתה עדיין שם גם כשאתה חוזר… רציתי לבכות אבל כבר נגמרו לי הדמעות/ וכל מה שרדף בימים, תפס אותי בלילות, ("בעולם הזה"); "כשהלכת, הלילה ההוא בי נחרט/ יותר מכל דבר, השארת בתוכי מבט/ כמה קל להאמין בהשגחה/ עד שבבת אחת האושר נלקח ממך", ("רק מבט"); "גם לנֶצַח לרגעים נדמה שהוא חולף"; "כמה בן אדם יכול להאמין בהבל/ ואם הוא לא ימתח הוא לא ידע שיש לו חבל/ כמה בן אדם יכול לנהל קרב בתוכו/ בין מה שהוא חלם להיות למה שבכוחו…", ("חוזר לנשום").
לטעמי, בכמה מקומות הוא קצת דרמטי מדי. כאילו שזה: או תהום, או שמים. הלו, יש גם באמצע. יש הרבה כאב בשירים של יונתן ארצי. כאב אישי, למשל, על אהבה שהייתה, הכלוב הפנימי שהוא מנסה לפרוץ וגם הכאב הלאומי, הסביבתי, כל השנתיים האיומות האלה. הנה: "…ואני הרי יודע, העולם בחוץ שוקע/ גם אם נעצום עיניים, יש מבול/ אבל כאן בתוך החדר, לכאורה הכול בסדר/ בואי נתנחם בשקר עד מחר", ("יש מבול").
יונתן ארצי מנגן כמעט על כל הכלים כאן. עיבודים הוא עשה עם גלעד שמואלי – תענוגות. השלישייה המנצחת של כלי המיתר – צ'לו: מאיה בלזיצמן, וִיולה: גליה חי, כינור: קרן טננבאום – בונה רקע נהדר.
יונתן ארצי שר בקול גבוה, גם מפלצט ומשאיר את הרושם שאין גבול ליכולת שלו. גם פה, אני אומר: לפעמים, זה נקי מדי. יש מקומות שהטקסט בעצמו מבקש קצת חספוס.
אין לי מושג כמה האלבום הזה מהדהד את דרכו בעולם. אני מקווה שהמדיה מקבלת אותו בחיבוק גדול, כי השירים באמת נפלאים.
"כבר לא כאן ועוד לא שם/ מנסה למצוא מקום בעולם…", ("מקום בעולם").
אני חושב שהוא מצא.