המפגש שזומן לי עם האלבום השני של אולמן, "כוכב נולד", לא יישכח במהרה ולא מהסיבות הנכונות. אולמן, חצי-מדבר-חצי-שר, מעלה את השעמום באוזן לדרגות שטרם מוספרו. 11 שירים, רובם קצרים ולא למדתי ממנו דבר.

הטקסטים, למשל, מקום טוב להתחיל בו. אתה מקשיב לאולמן ואומר לעצמך: לא יכול להיות, מוכרח להיות משהו מתחת למילים. אין מצב שהבנאדם באמת כתב ככה. מאחורי כל זה, בטח יש איזו כוונה נסתרת שתשפוך אור גדול על הגדולות שבתעלומות החיים. איפה. גירדתי, קרצפתי, עדרתי, חפרתי. זה נשאר, איך לומר, כלום. למשל, השיר (?) "פה זה לא מזרח": "פה זה לא מזרח/ פה זה לא מזרח/ וגם לא מערב/ בין ארצות ערב/ בחסות ארה"ב// פה זה לא מזרח/ בין הפטיש לסדן/ בין קלינטון לסדאם/ בין העתיד לעבר/ בין הים למדבר// פה זה לא מזרח…". גדול, לא? בכל זאת, אפשר ללמוד מפה כמה דברים: 1. החריזה באה לפני הכול, אבל לא לפני הניסיון להתחכם. 2. לפי המצפן של אולמן, פה זה לא זה ולא זה.

יכולתי לצטט לכם עוד ועוד התחכמויות-בגרוש כאלה, לאורך כל השירים, אבל מה הטעם? אין. הברושור קושר את סגנונו של אולמן עם זה של האדמו"ר רבי מאיר בעל הטקסט, זצוק"ל זיע"א ואוי לאוזניים שכך שומעות. מבחינתי, אזכור משותף שלהם באותו משפט הוא לא פחות מחילול הקודש.

אז נלך למוזיקה. בחסות "שיר ערבי", "שיר קאנטרי", "בלוז רך בסגנון אוואנטה" וכך הלאה, מביא אולמן לעולם טריק-מבריק חדש: שתי השורות הראשונות בכל שיר ממצות את כל הלחן. שמעת אותן – יש לך את כל השיר. מנגינות מתיילדות, עם מינימום מלודיה והתפתחות, שנוקשות חזור ונקוש על האוזן המעונה. כלום ושום דבר, גם פה. הבלוז של קלפטון וקנופלר, הקאנטרי של נלסון ופרטון והצליל הערבי האמתי של דודו טסה מתחבקים חזק ומחכים שזה יעבור. תעריכו את האיפוק, הרי יכולתי לכתוב אולמן ברדרז.

ההגשה של אולמן סובלת ממגבלה קולית בטונים הנמוכים ואם להשתמש לרגע בסגנון ובאווירה של הדיסק כולו, הנה עצה: אם זה נמוך לך, תשיר את זה יותר גבוה. הדיבור-שירה שלו אכן מתנדנד בין שלמה בר למא… ששש… לא כתבתי. תבדקו, לא כתבתי. ההתעקשות על האותיות הגרוניות, כשאין לך את זה בדיבור הטבעי, תמיד נשמעת לי לא במקום.

העיבודים והביצוע הכלי הם פחות או יותר הדבר היחיד שכדאי לשים אליו לב. עיבודים עשירים לעוּד, חלק אולמן מנגן בעצמו, בכישרון לא מבוטל, יש לומר. חליל בנסורי, צ'לו, אקורדיון, גיטרות, הכול נמצא במקומו בליווי וגם קולות הרקע בסדר.

בסיום, נותרתי עם התהייה, אם אולמן (שהוא הנושא פה) ואני (רק כמשל) חיים באותה שפה. אני דווקא ביום טוב היום, למה?

"הזמן הוא לא פתרון/ בכיוון הלא נכון" – רק על המשפט הזה, שסוגר את השיר הראשון ("דקה לדקה") של שי מרק, אני יכול להתפייט שבוע. מרק הוא, כמחמאה, עוד אחד מ"נערי עמיר לב". רק לפני כחודשיים, היה פה דניאל גמליאלי, עם אלבום מופתי – "מחסן". בוחר אותם עם פינצטה, הלב הזה.

שוב, אותו סאבטקסט, מספר חלק קטן מהסיפור ונותן לך להשלים את זה דווקא לאן שהלב שלך לוקח. הנה שיר אני-ואת שלו – "שלום הגליל". מהלך טקסטואלי יפה: הוא יורד מהתמונה הגדולה מלחמה, עפים טילים, רצים למקלט, שורות של מיטות, לתוך התמונה הקטנה שלו בתוך כל זה: אין לו עם מי להיות ואז הוא נותן את זה: "למה לי להינצל בכלל/ מה ביקשתי ממך אוכל/ לא רציתי עוד בגדים/ איך זה שאת לא מרגישה אותי בפנים". ככה כותב משורר.

מרק כותב מעט מילים. שורות קצרות. תבין לבד. כמו שהוא שר את זה, כל מילה שוקלת טון, כל שורה – רק עם מנוף תזיז אותה. אין הרבה מנגינה בשירים האלה. הוא מוציא משפט אחרי משפט, די מונוטוני, כמו מנטרה. עיקר העניין המוזיקלי מתרחש בליווי. מוזיקה גלילית, אני אקרא לזה. זה בעצם רוק מאוד רך, בחוש נהדר עם עוּד וכינור, גיטרה אקוסטית ומריח כמו זר בזיליקום.

"עצרתי אצל ההוא עם הלב/ פתח לי כל שורה/ מה שחיפשתי/ הרגשתי שהגעתי". השאיר אותי בלי מילים. ההוא עם הלב, מדומיין אצלי כמו איזה מעלה באוב מודרני, מגיד את העתיד וגם אומר ללקוח מה שהוא רוצה שמוע.

בכינור התחלפו אלעד לוי ונדים מחול. על העוּד התיישב נתן זהר. שני הכלים האלה מנגנים תפקידים ראשיים ומביאים את משב הגליל, בואכה נירוונה.

השבוע, מרק השיק את האלבום הנהדר הזה, ב"לבונטין 7" וב-2.1, הוא יחמם את ההופעה של עמיר לב ב"פטריה", בקיבוץ דן.

נגמר לי כאן הדף, אחרת היינו מדברים על שי מרק ועמיר לב (הפקה מוזיקלית ועריכת טקסטים) עד ט"ו בשבט. אבל אתם, חפשו אותו. ישאיר לכם סימן.

בזיכרון שלי, החצי השני של שנות ה-90' הביא איזו שממה לרדיו הישראלי. היו שירים, היו להקות, אבל הכול נשמע לעוס, רוק מפלסטיק. משום מקום, כמו שזה הרי תמיד קורה, הגיעה לאוזן חבורה רעננה, שהצליחה לרכך את השעות האין-סופיות על הטרקטור. קראו להם "יציאת חירום".

מייסד הלהקה, כותב החומר והסולן היה, ועדיין, אלכס טופל, בחור עם קול מחוספס שיושב בול על בלדות הרוק שלהם. הם המריאו עם "אלפי ילדים מוכים" והפציצו עם "נהדרת" ו"קחי לך זמן". אם דעתי משנה למישהו, "קחי לך זמן" הוא אחד מחמשת שירי הרוק הטובים אי פעם בישראל. עדי חייט, קלידים, גם הוא מדור המייסדים ונשאר ויוסי הרוש, איפה הוא?

כמו שזה נסק, ככה זה נפסק. משום מה (למה באמת?) החומר המשובח לא תורגם להצלחה גדולה ודי מהר התפזרה הלהקה. הפעם הבאה ששמענו מהם הייתה רק כעבור 10 שנים, עם האלבום "צעקה אחת ארוכה", עם היציאה הנהדרת "משהו בך", אבל גם הוא לא הצליח במיוחד. סוף הסיפור? מה פתאום.

בינתיים, בכל השנים האלה, ממש בזמן שהפלייליסט הישראלי יוצא מדעתו על כלום, מטיילים ישראלים במזרח ובדרום אמריקה הפכו את השירים של "יציאת חירום" למשהו שלא הולכים לישון בלעדיו. זוכרים את הסיפור של "בית הבובות"? אז כזה ויותר.

הם חידשו את ההופעות שלהם, בהרכבים משתנים ולא האמינו, אבל הקהל ידע את כל המילים של כל השירים. ככה הגענו לימינו אלה: מארז כפול של דיסק חדש – "על כנפי הדמיון" ודיסק מהופעה באולפני "פלוטו". באלבום ההופעה מנגנים בונֵי, מייסדֵי, מניחֵי ומכוננֵי: ז'אן פול זימבריס בתופים, שמוליק בודגוב בגיטרות וגולן זוסקביץ בבס, אליהם מצטרף עדי חייט בקלידים, פסנתר ועוד גיטרות. סיירת.

ההופעה באולפני "פלוטו" הוקלטה לייב במשך ארבעה ימים. אם אתם מחברים את הסקורפיונז עם גאנז אנד רוזס ומוסיפים קצת מהחלקים הרכים של מטאליקה, אתם מקבלים את הסאונד של יציאת חירום בהופעה הזאת. פתיחה עם "קחי לך זמן" המופתי, בעיבוד חדש, עם הומאז' באמצע לעיבוד הישן. "את הכול", "אלפי ילדים מוכים" וחייט שנותן כינורות שמימיים ישר מהמוח של המקלדת. הם אלופי בלדות הרוק. עוד נציין מפה את "נהדרת" ואת הדואט המופלא "everything's changing", של טופל ואליה רוט סממה.

אני אוהב כל כך את אלכס טופל כי הוא אומר דברים. הוא כותב שירים שאומרים. זה לא אחד שבא לבעוט את הרוק לתוך הראש ועזוב אותך מהמילים. כולם כותבים על אהבה שבורה. אלכס טופל הוא מהבודדים שיודעים איך.

הנה: "…ועוד מעט את תשובי/ מחלומות אחרים/ לראות האם חיכיתי/ כמו שכתוב בשירים", ("את הכול"); "יורה אל השמים/ באקדח של שירים…/ אני צריך את הרעש/ אני חייב את השריטה…/את האישה שהופכת/ את הזמן לריקוד", ("יורה אל השמים").

על "על כנפי הדמיון" יכולתי לדבר אתכם שבוע ברצף, אבל נהיה מאוחר והדף נגמר. אומר רק שטופל ממשיך לתת מזה ועוד הרבה. הנה משהו, כחומר למחשבה: "אין אף אדם שחסר/ וכל איש קובע/ רק כך נוכל לקבל משהו שלם/ זה חוק אהבה שיורד/ וכך הוא קובע/ או שנלמד לאהוב/ או שנמשיך לשלם", ("בואו נהיה עַם"). לא נלך מפה בלי להזכיר את "משהו בך", שמופיע פה בעיבוד ממיס לכינור וויולה, שמנגנת אלכסנדרה דניסוב. מאסטר פיס.

אני לא יודע באיזו שורה אתם יושבים, באולם הגדול של הרוק, אבל תעשו לעצמכם טובה ושימו יד על שני אלבומים האלה. אין כאלה היום. "יציאת חירום" חוגגים עכשיו 20 שנה של יצירה משובחת. אני? חוגג אתם.

"פרפל ריבונז" – סרטים סגולים, או עיטורים סגולים. סבינה נולדה בגרמניה ועלתה לישראל כשהייתה בת 15. היא הסתובבה בעולם, הכירה אנשים שהשפיעו על עולמה המוזיקלי וכך נולד האלבום הזה. השירים פה עוסקים באובדן הוריה שחוותה בגיל צעיר, חייה כיהודייה בגרמניה, הגשמת החלום למוזיקה, הקמת משפחה משלה ואימהוּת חד-הורית.

כל זה לקוח מהקומוניקט שמשרד יחסי הציבור צירף לדיסק. אני, כידוע, מנהל רומן סוער עם העברית ואין לי מקום בלב לשפה נוספת.

אבל אני יכול לספר שיש פה 8 שירים, שכתבה והלחינה סבינה, חלקם עם ברני ג'ימי. המלודיות רכות ונעימות, על גבול הקלישאה ולסבינה יש קול מצוין בעל מנעד מרשים. יוסי מזרחי עיבד והפיק מוזיקלית יחד עם ג'ון הו וניגן על רוב הכלים.

יכול להיות שפאר טסי קורא את הטור הזה? כי בפעם האחרונה שנפגשנו פה, אמרתי לו שיותר נכון לו לשיר חומרים אחרים. משהו שונה, שלא יזכיר כל כך את ההוא, הגרוש של אילנית ושל רוסלנה.

הנה הוציא טסי אלבום חדש, 16 שירים ויש שיפור גדול. עדיין לא מהפך, אבל שיפור. תראו, את הקול שכל-כך-מזכיר, טסי לא יכול לשנות. זה מה שאלוהים שם לו בגרון. החומרים השתנו לטובה.

מתוך 16 השירים, וגם זה טרנד חדש מבורך, ספרתי רק חמישה שהם להיטי-רחבות-ריקודים מובהקים וייטחנו עד דק בכל חתונה שמכבדת את עצמה. שלא במפתיע, אלה שירים שסובלים גם מטקסט נחות, שצועק – ברור שלא השקיעו בי, העיקר פה זה הקצב ו"המכונות-תופים". הדי-ג'ייז כבר עובדים על גרסאות עוד-יותר.

ב-11 השירים האחרים, אפשר למצוא סגנון אחר, תכנים אחרים, מוזיקה אחרת ואווירה שונה ולמרות שפאר טסי נשמע כמו פאר טסי, שנשמע כמו ההוא, השירים האלה, לשמחתי, יוצרים רושם אחר. לשמחתי, כי טסי הוא באמת כישרון ויש לו מה למסור. אם ימשיך כך, ייצור לעצמו נישה משלו ואיש לא יאמר יותר שהוא "נשמע כמו" וגו'.

חייב להתייחס פה ל"חלום ישן", שכתב והלחין אבי אוחיון, האיש ששם את טסי באוזני כל ישראל עם "דרך השלום". "חלום ישן", הלחן המוצלח ביותר באלבום הזה, אינו "דרך השלום", אבל יש לו פוטנציאל נפיץ. מטריד הדמיון שלו ל"בלדה" של גוסטבו לימה וגם למשהו מאוד מוכר של דודו אהרון.

יעקב למאי, שעיבד את רוב שירי האלבום, עושה עבודה נפלאה וכך גם שאר המעבדים. אהבתי למצוא פה בגלמה, סאז וזורנה, דווקא בשירים הפחות "מזרחיים".

ב"שחור או לבן", עולה טסי, יש לקוות, על דרך חדשה, שקרוב לוודאי תכפיל את ההצלחה שכבר יש לו. יכול להיות שהוא קורא את הטור הזה.

זהו אלבומה השני של רוני אלטר, אחרי "כיס אוויר", שהוציאה לפני שלוש שנים. היזכרות קצרה: הבת של נפתלי אלטר, מוזיקאי וקולנוען, ששרה את "מעליות" עם דודו טסה ואת "פנסי העיר" עם אריק איינשטיין זצ"ל. היא גם הייתה סולנית בשני האלבומים הראשונים של "מטרופולין", של עופר מאירי. אבל אלטר היא כמובן הרבה יותר מזה.

כאן היא שרה תשעה שירים באנגלית, אותם כתבה והלחינה, בקול קטיפה נהדר והגשה מצוינת. השפעה נעימה של לנה דל ריי, בעיקר בשיר הפותח והיפהפה "lazy". הפקה מוזיקלית – אלון לוטינגר ועיבודים – אלטר ולוטינגר.

על פי מסורת הטור הזה, אני מנוּע (מטעם עצמי) מלהתייחס לטקסטים באנגלית, אבל זה נשמע נוגה ויפה וענוג כמו שמיים סגולים פצועים בכתום של שקיעה.

ביד אחת עוד בילדות
והשנייה כבר בבגרות
בצומת שלוש-עשרה בחור
ומחפש את התמרור

אבל עולם המבוגרים
חסר תמרור ורמזורים
המון שאלות עולות קשובות
ואין יותר מדי תשובות

ברמז החיים קורצים
זה ליטופים וגם קוצים
לגובה הנכון קופצים
ואז מוצאים מה שרוצים
או שרוצים מה שמוצאים…

שי, שי, ילד חלומותיי
עלם חמודותיי, שי

המשפחה בחיבוקים
תסביר לך את החוקים:
מה שיותר מתרחקים
בגעגוע מתרפקים

על זמן ילדות רחוק וטוב
עכשיו זה עוד נראֶה קרוב
צלם את זה, זה יעבור
מה שהיה כבר לא יחזור

המתנות באריזות
מתנות החגיגה הזאת
ומתנה אחת גם לי –
אתה המתנה שלי

בצומת שלוש-עשרה עכשיו
לכל כיוון לצעוד אפשר
אומרים שאם תלך ישר
האלוהים ידאג לשאר
ידאג לך לכל נשאר