בשני חלקיו של נייר שקרעו אותו

אין את הכוח לזכור מה לפני כן

איך זה היה, אז, כשהדף היה שלם

עם כל הכוח של שלם

אין בעולם חומר מדביק

שיודע למחוק את הקריעה

תמיד תישאר צלקת תיקון

לעדות שזה מקום חלש, שייקרע שוב

תחשוב על זה

לפני שאתה קורע את הדף

מילים ולחן ושירה: בני איתן

שירה, קולות, מקלדות, עיבוד ומיקס: שימי בן זקן

הוקלט "אצל שימי בית למוסיקה בגולן", אפריל 2023

זה לצד זה – שני צבעים

האחד שובב אך מרגיע בגווניו

השני קודר, סופי ורקע לגנב

אהבתי את שניהם, משל אני צייר

והם שמחוני בין אוזניי, במרחב הצר

בו חיו בשלום, יפה-יפה, לצד הקריז

שני הצבעים: שחור וטורקיז

והנה זרוק נזרקתי למבוי סתום

שלא לומר: שני הצבעים הרחיקו וסטו

ממלאכתם הקדמונית את נשמתי לשובב

כל אימת שבא עליה מתגרזן אויב

פתאום, זה פורס נוצות טווס, כולו "אני"

והשני נהייה מאוד, אבל מאוד, תובעני

ככל שהאחד זוקף כחוליו וירוקיו

כך האחר סוגר עצמו, נותן את הגב, מותח קו

אשר על כן, ידוע כבר ממשנת התנצב"ה

שזה מצב ברור של "הידרש-אל-הכתובה"

אפשר, כמובן, להסתובב שעות כמו תקליט,

אבל סופו של סיבוב, הכורח להחליט:

שחור על טורקיז, או טורקיז על שחור

בין שני אלה, צריך לבחור

אני, כמו הכפרי העיקש שאני,

הרי חותר תמיד לבחור את השני

נתון בפינג-פונג האין-סופי הזה

כדור שחוטף מזה וחוטף גם מזה

לקצר אריכוּת: ניסיתי את התקליט

לזקק לקחים: אין בזה תכלית

שהרי גם עם סחרחורת, עדיין יש לבחור

בין שחור על טורקיז, או טורקיז על שחור

התכנסו קבינטים, הושבעו ועדים,

נשמעו עדויות, נלקחו מדדים

עד שבגבוה שבחלונות

התקבלה החלטה נעולה בפני תלונות

פסיקה גזורה מעל לכל וויכוח

מעל אפילו כלשהו של מיקוח:

יורדים מהשחור, במוחלט ולאלתר

והריהו מעכשיו לכל אדם מותר

קרוב ורחוק, זר, או מוכר

ואתה רק עם הטורקיז נשאר.

הדהוד חותמות, פטישי בית הדין

והעיתונות כבר מראיינת את העדים

גורש שחור ממחוזותיי

נשאר רק טורקיז ללבב את שנותיי

שיפרוס נוצותיו, שיכחיל להפריז

גם לי יש נוצות משלי להתריס

לא מזמן יצא לי על פני שחור לחלוף

מנסה לצבוע בשלו את הרחוב

כמקובל, לא הבנתי מה מצאתי בו

טיפוס שרק בולע ולא שבע אל קרבו

לא ניצת שום געגוע שצריך לכבוש

בטח לא כשיש לו שועל על הראש

גרסה עברית: בני איתן

לך

לך אולי יש עוד כוכב

אך בעיניי אראה נשקף רק את אורך

לך

לך אולי יש שיר זהב

אך בלבי נשמעת רק מנגינתך

כבר די מזמן, לבי שלח לי מסר

שמול כל הצרימות – את צליל חליל

הוא לא ידע שאהבה נכנסת

לא רק שלא תצא –

היא גם תשבור אותו כליל

בשבילך

אהבה היא רק משקה

אני נמצא אתך בכל הלגימות

לך

את לבי לך אמשכן

אחגוג לי את אהבתנו מאתמול

כבר די מזמן, לבי שלח לי מסר

שאין אחרת, זו רק את, אישה

ניסיתי להבין, זה לא מגיע:

האהבה בלב –

אבל את בכלל אי שם

גרסה עברית: בני איתן

העולם ממשיך להסתובב

והציר שלו הוא מוזיקה

זה יכול להיות שָקט בַּלב

או משתולל סוער כמו הוריקן

היא זורמת בתוך אנשים, פסקול עובר וַשב

בִּשמחות או בִּזמנים קשים, אתמול, מחר, עכשיו

היא עוברת לְכולם בַּגוף

מָגיעה אל כל תאי הרגש

מסתחררת מערבולת גרוּב

ראפ-רוק-פופ-וקאנטרי בלוז-ג'אז-רגאיי

מוזיקה הרי תמיד תהיה

לַזה אף פעם לא יגידו סטופ

די לזכור את דור המייסדים

כדי להבין שמדובר בַּטופ

הקול של אֶלָה מכוון את הפסנתר, אבל בִּדיוק

ויש את בייסי, מילר, סאצ'ימו, מעל כולם – סר דיוק

היא עוברת לְכולכם בַּגוף

מנגנת את צלילי חיֵינוּ

היי, תרגישו, זה בכל הגוף

מנגנת את צלילי חיינו

הצליל החסר הוא איננו.

אם נמצא, כבר אינו חסר

וסופו להשתלב בין אחרים

ולזרום כמותם

בתוך חליל

או בין מיתרים

וכבר ניתן לקרוא לו בשם

ויותר איננו חסר.

אבל כל זמן שהוא חסר –

הוא יכול להיות כל דבר.

לחן: בני איתן

עיבוד ונגינה: שימי בן זקן

הוקלט בחדר של שימי, בני יהודה

לחן: בני איתן

עיבוד ונגינה: אירית ישראלי

הוקלט בחדר של אירית, מבוא חמה

היכן יעמוד בית המקדש

במקום בו פגשה רעות לאחווה

איזה מקומו של בית המקדש

במקום בו נשפכו דמעות אהבה

היו שני אחים בשדות סמוכים, קצרו יבולם

עמל וזיעה עד רדת שקיעה אספו יגיעם

חשב הבכיר: אחי הצעיר זקוק ליותר

עוד לא התחתן, גם בית לו אין, לי דַי והותר

כתפיים אשקול, אוסיף לחלקו כדי שיסתדר

עמס את כתפיו ושם פעמיו אל גבול השדה

חשב הצעיר: אחי הבכיר יותר הוא צריך

ביתו הוא גדול שרק לא ייפול בין המצרים

לו טף גם טפה, אשתו מצפה, מספיק לי פחות

מקציר יבולי אוסיף שיבולים לאח הבכור

בגבול נפגשו ברוב התרגשות, עם מנחותיהם

נפלו על צוואר דִמעות אהבה זלגו ביניהם

אמרו במרום: הן זה המקום אשר בו ישכון

היכן שיחיד חשב שאחיו קודם למשקו

שם כבר עומד בית המקדש.

בְּמקום בו פוגשת רעות לאחווה

זה מקומו של בית המקדש

במקום בו נשפכות דמעות אהבה

היו שני אחים בשדות סמוכים…

מילים,לחן ושירה: בני איתן

עיבוד, נגינה וקולות: שימי בן זקן

הוקלט בחדר של שימי, בני יהודה

"תנורו של עכנאי" – סוגיה מפורסמת מאוד בגמרא: סתם תנור מחרס ששימש לבישול, עבר עליו נחש וטימאוֹ. נשבר תנור החרס והדביקוהו מחדש. כעת מנסים לברר אם התנור הזה עדיין טמא, שהרי נטמא טרם שנשבר, או שהוא טהור, שכן משנשבר יצא מגדר היותו כלי טמא וכעת, משהודבק מחדש הוא בגדר כלי חדש וטהור.

המחלוקת הזאת טסה במהירות מהפרקטיקה לפילוסופיה: מי קובע להלכה – דעת היחיד, או דעת הרבים? האמת המוחלטת השמימית, או הצדק הארצי שיש לו שיקולים נוספים?

זהו גם סיפורו הטרגי של רבי אליעזר המתוסכל, שהיה בדעת יחיד והאמת עמו, שמנסה להוכיח את דבריו ולא מקבלים את דעתו. דעת הרבים מנצחת משום שכתוב בתורה – "אחרי רבים להטות", למרות שהאמת אינה כדעתם. בשמים, באמת הייתה נפסקת ההלכה כרבי אליעזר ("שתמיד הלכה כמותו"), אבל התורה הורדה בסיני מהשמים לארץ וכאן על הארץ, בלית ברירה, המציאות מכתיבה עוד משתנים לתוך המשוואה. לכן נפסק באותו הזמן שמכאן והלאה – ההלכה תמיד כדעת הרבים, שוב נדגיש: גם אם הם לא צודקים בעליל.

יש האומרים שעניין זה נדון ביבנה, שם  הקים ר' יוחנן בן זכאי את היהדות החדשה אחרי שנחרב בית המקדש השני. הסנהדרין של יבנה למדה את לקח הכיתתיות והמחלוקות שהיו מנת חלקה ועיקר צרתה של העיר הנצורה שנחרבה. ביבנה, אי אפשר היה להרשות יותר פסיקות כדעת היחיד, שסביבו נקבצים תלמידים מספר והנה – כת. לכן נבחר דווקא הנושא הזה, בו דעת היחיד צדקה ובכל זאת נקבעה ההלכה כדעתם ההפוכה של הרבים, כדי להדגיש שהפלפול והלימוד הוא מבורך כעבודת ה', אבל מי שקובע הוא הרוב.

היה תנור אחד של חרס שנטמא

ונשבר וְחוּבַּר מחדש

השאלה אם כעת הוא מותר או אסור

נסקה הרבה מעבר לגבולות התנור

והדליקה את כל הסיפור

רבי אליעזר אומר – התנור טהור

כי משנשבר הוא כבר לא אותו הכלי

רבי יהושע וחכמים אומרים – הוא טמא

שטומאתו משתמרת בכל שבריו

גם אם הודבקו שוב יחדיו

אותו היום כך בגמרא, ענה להם

כל תשובות שבעולם ולא קיבלו

כלומר רבי אליעזר הוכיח את דבריו

אפשר הייתה בידו הלכה מסיני

ולא קיבלו חכמים מידיו

ראה שכך אמר רבי אליעזר:

אם הלכה כמותי, יוכיח עץ החרוב.

מיד נעקר החרוב מאה אמה

בכך הראה להם שהם עוקרים הלכה

אמרו חכמים: אין מביאין ראיה מן החרוב

ראב שכך אמר רבי אליעזר:

אם הלכה כמותי, אמת המים תראה.

מיד חזרו המים באמה לאחוריהם

הראה שכך הם משנים סדרי בראשית

אמרו חכמים – אין מביאין ראיה מאמת המים

ראה שכך אמר רבי אליעזר:

אם הלכה כמותי, ייפלו כותלי בית המדרש.

מיד נטו הקירות להתמוטט

גער בהם רבי יהושע ועצרו

לא הזדקפו מפני כבודו של זה

ולא נפלו מפני כבודו של זה

אמרו חכמים – גם מזה אין מביאין ראיה

היה תנור אחד של חרס שנטמא

ונשבר וחובר מחדש

השאלה אם כעת הוא מותר או אסור

נסקה הרבה מעבר לגבולות התנור

והנה המשך הסיפור:

אמר רבי אליעזר: אם כך,

מן השמים יוכיחו דבריי.

מיד יצאה בת קול ואמרה – מה לכם

אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו

תמיד הלכה כמותו

אז קם רבי יהושע על רגליו

ואמר – לא בשמים היא

בהר סיני הוריד משה תורה ממרומים

הוריד אותה לכאן אל האדמה

שיכריעו בה בני האדם

וכתוב בה: "אחרי רבים להטות"

דעת הרוב קובעת תמיד

גם אם האמת נמצאת בדעת היחיד

גם אם יוכיח דבריו במופתים ואותות

עדיין ותמיד – אחרי רבים להטות

התורה הרי מתקיימת על הארץ

לא בשמים ובטח שלא בעל-טבעי

עבודתנו בעולם היא חיפוש האמת

בשכל ובכלים שיש לנו כאן

החיפוש האין-סופי הזה הוא עבודת ה'

הפלפול והמדרש – עבודת ה'

הויכוח והראיה

המחקר לעומקו של עניין מסוים

השינוי, החידוש לְמה שכבר קיים –

ההלכה הולכת לשם

החקר הזה הוא תפקיד האדם

והאמת לעולם תסתתר

בין הבּוֹר המסויד לַמעיין המתגבר

החיפוש הזה הוא המפוח שמאפשר

לאש היהדות להתקיים

היה תנור אחד של חרס שנטמא

ונשבר וחובר מחדש

וסימן את תוקפה של פסיקת הרבים

ואת עליונותה על האמת בעצמה –

אחרי רבים להטות

לימים נגלה אליהו הנביא

לנתן החכם בשנתו

שאלו איך קיבלו במרומי מרומים

את עמדת רבי יהושע וחכמים

מול צדקתו של רבי אליעזר

ענה לו אליהו בשעה

שעמד רבי יהושע על רגליו

ואמר – "לא בשמים היא אלא על הארץ"

חייך הקדוש ברוך הוא ואמר:

"ניצחוני בניי, ניצחוני בניי".

…תנור אחד של חרס שנטמא

ונשבר וחובר מחדש

היה תנור אחד של חרס שנטמא

ונשבר וחובר מחדש…

(ורבי אליעזר, אם לסיים את הסיפור,

לא קיבל דעתם של רבנן.

נודה והוחרם ונשללו פסיקותיו

מיום שהודיעוהו על כך, אבֵל ישב

וכל מקום שהביט בו – נשרף)

מילים, לחן, שירה: בני איתן
גיטרות, בס, קלידים, הפקה: אייל רז
כלי הקשה: יאיר ניסנוב
עיבוד: בני איתן, אייל רז
סאונד: תומר פינק

הוקלט באולפן של תומר ואייל, מבוא חמה

בתלמוד (מסכת ברכות, ד' ע"ב) מופיע מאמר של רבי אליעזר (בשם רבי אבינא): שכל האומר את מזמור "תהילה לדוד" שלוש פעמים בכל יום, (הכוונה למזמור קמ"ה בתהלים הידוע כ"אשרֵי יושבי ביתך"), מובטח לו שהוא בן העולם הבא. למה? כי המזמור הזה סדור על פי אותיות הא"ב.

מתקיים דיון שם בגמרא על חשיבות רצף הא"ב ובעיקר – על חסרונה של האות נו"ן מאותו רצף א"ב של אשרֵי. אין נו"ן. ממ"ם ("מלכותך מלכות כל עולמים…") זה מדלג ישירות לסמ"ך (סומך ה' לכל הנופלים…"). אם כל כך חשוב הרצף, איך זה שהנו"ן חסרה?

הסיבה המקובלת, ואומר אותה מיד ר' יוחנן, היא שהנו"ן נעדרת משם בגלל הפסוק "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", שמופיע בנבואת החורבן של עמוס על בית ראשון, (עמוס, ה', ב'). כפשוטו, ר' יוחנן אומר שדוד המלך בכותבו את מזמור השבח קמ"ה, על פי אותיות הא"ב, לא כלל בו פסוק המתחיל באות נו"ן, שמא ייזכר הפסוק ההוא המתחיל באות נו"ן – "נפלה לא תוסיף קום…" וגו'.

הגמרא מניחה לסוגיה במקום הזה ולא מתעסקת בשאלה מה כוחו של פסוק "נפלה" לקטוע את רצף הא"ב של המזמור, שרק כמה שורות קודם הוסבר כי החשוב בו הוא דווקא אותו רצף א"ב, עד כדי כך, שכל האומר אותו ג' פעמים בכל יום נוחל גן עדן. ארבעת הפרקים הראשונים של מגילת איכה, למשל, סדורים אף הם בסדר הא"ב וכולם מכילים פסוקים איומים ונוראים של רעב וחורבן ובכל זאת אף לא פסוק אחד משם הצליח לפרוץ את מעגל הא"ב של אשרֵי. למשל, הפסוק "ציון שדה תיחרש". לא מצאנו שהוא הצליח "להדיח" מאשרֵי את "צדיק ה' בכל דרכיו…". רק "נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל" הוציא משם את הנו"ן.

השיר מגיע למסקנה: בכל נבואות החורבן הנוראיות ביותר, תמיד השאירו הנביאים, במאמר ה', פתח הצלה, אור בקצה – אם תשובו מהדרך הרעה, אקבל אתכם חזרה, אלבין חטאיכם. ב"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל", ובהמשכו – "נִטשה על אדמתה אין מקימה", אין תקווה לקום מהחורבן הצפוי. עמוס לא מזכיר אפשרות לשוב אל ה' כדי שהגזרה תוסר. זוהי נפילה ללא קימה וזה כוחו של הפסוק הזה לקטוע את רצף הא"ב במזמור "תהילה לדוד".

איפה הנו"ן של אשרֵי

לכל חיסרון, היעדר, או הסתר

יש גם סיבה גם הסבר

אין כל צורך למלא את החסר

רק ללמוד מה יש לו לספר

למשל –

כתוב בגמרא:

כל האומר בכל יום שלוש פעמים

את מזמור "תהילה לדוד"

מובטח לו שהוא בן העולם הבא

שסדור הוא על פי אותיות א"ב

אם כן, איפה הנו"ן, איפה הנו"ן

איפה הנו"ן של אשרי

אם חשוב א"ב – אז איפה הנו"ן

איפה הנו"ן של אשרי

לכל חיסרון, היעדר, או הסתר

יש גם סיבה גם הסבר

אין כל צורך למלא את החסר

רק ללמוד מה יש לו לספר

אמר רבי יוחנן:

הנו"ן לא מוזכרת מפני הפסוק

"נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל"

כל שבח בנו"ן, חשש המשורר,

יזכיר את "נפלה" וחיסר ודילג

וקשה כאן: הרי התנ"ך משופע

בפסוקים של חורבן בשלל אותיות

אם כך, מה כוחו של פסוק "נפלה"

בגינו קטע דוד את הרצף

שחשוב עד כדי קניין גן עדן

איפה הנו"ן, איפה הנו"ן

איפה הנו"ן של אשרי

אם חשוב א"ב – אז איפה הנו"ן

איפה הנו"ן של אשרי

לכל חיסרון, היעדר, או הסתר

יש גם סיבה גם הסבר

אין כל צורך למלא את החסר

רק ללמוד מה יש לו לספר

ושמעתי מפי הרשנ"ג נגל"ג

שאין זו סתם נפילה

אין זו ירידה לצורך עלייה

לא "ואחרי כן יצאו ברכוש גדול"

אין כאן נפילה שאחֲריתה קימה

יש כאן "נפלה לא תוסיף קום"

גם "נפלה", גם "לא תוסיף קום"

זוהי נחרצות של הסוף

זהו קץ גמור

זוהי קריסה שאין אחריה כלום

מפלה ללא תקווה

זהו כוחו של פסוק "נפלה"

על פני רצף אותיות הא"ב

במזמור "תהילה לדוד"

ונרמז בסמוך:

"סומך ה' לכל הנופלים…" –

גם למי שלא יכול היה לקום

גם למי שלא אמור היה לקום

לכל חיסרון, היעדר, או הסתר

יש גם סיבה גם הסבר

אין כל צורך למלא את החסר

רק ללמוד מה יש לו לספר

מילים, לחן ושירה: בני איתן

גיטרות: תומר פינק

עיבוד: בני איתן ותומר פינק

הוקלט באולפני "פאוזה", כפר חרוב, טכנאי: תומר פינק

קליפ: studioOK

ואו

הסתובבתי עם זה בראש איזה שבוע. באין מעשה, גם המחשבה משהו. ממש אפשר היה להרגיש את העיניים מסתכלות פנימה לתוך המחשבה הזאת. הייתה זאת מחשבה קצרה, אבל היו בה אור ועדינות לרוב ומכל מקום אפשר היה להקרין אותה שוב ושוב על המסך הזה של העיניים הפנימיות. ככה עשיתי, שבוע. אולי יותר.

אחר כך שמתי את זה בארון. בתוך הארון ההוא, ליד כל המחשבות המשומשות וחיכיתי למחשבה חדשה שתבוא לגור אצלי בראש לאיזה זמן.

לימים, הרבה אחרי שכבר לא אהיה, מישהו יפתח את הארון הזה ויגיד בלשון זמנו: "ואו, כמה הרבה רצה – כמה מעט קיבל".

כל התחלה היא ריקוד

אם נחפש אחורה

שנה אחרי עוד שנה

אולי נמצא את ההורה

ההיא, הראשונה

ושנייה ושלישית אחריה

שהיו מחלום עשויות

שהיה להן את הריח

של התחלות קסומות

התחלה – אז רוקדים ושמח

וגם כשעצוב רוקדים

וגם עוד לפני התקלח

וגם בשדה כמו גדי

זה חדש וצעיר ותמים

זה נמרץ, מתלהב ומסוגל

התחלה –  גם כשקר זה חמים

והביחדנס הוא מעגל

כשהכרס עדיין בטרם

וכל השיער בבלורית

אז הרוח אינה מוותרת

"להרים", "וסיבוב", "להוריד"

התחלה כמו מטוס היא נוסקת

בתחושה נעימה ומשונה

כל מה שאתה מתעסק כאן

זה בפעם הראשונה

זה אורך כשעה קלה

רק כמה ימים מתמשך

לרגע זו ההתחלה

אחר כך זה כבר ההמשך

אז רוקדים את הזמן לעצור

לעכב אותו איזה עיכוב

כי כל החולף לא יחזור

וכל התחלה היא ריקוד

כך שאם לאחור נחלום

שנה אחרי עוד שנה

מי זה יתננו היום

את ההורה ההיא הקטנה

מילים: בני איתן

מחזיקים מכושים ומרביצים בהם לבזלת

ההתחלה שלנו

אביב 75' מצא את הגרעין המושבי "שובה לבני-דרום" ממרק את עצמו לקראת הירידה דרומה. את החלומות שלנו פרנסו אז ערכים עמוקי משמעות כמו "בריכה" ו"בנות". גידלנו שיער, קיללנו את הבגרויות וספרנו את הימים. בשלב ההוא, כבר היו מאחורינו כמה וכמה מפגשי גרעין, בהם הכרנו, התערבבנו ונתנו למשובות הנעורים להוליך את מוחנו הקטן.

לצד ארבעה גרעינים לקיבוצים, הגרעין המושבי הזה היה גרעין ארצי וחיבר אנשים מכל הקצוות. הייתה קבוצה גדולה מירושלים, כ-15 בחור ובחורה, שמטבע הדברים נתנה את הטון, הצורם בדרך כלל. היינו נפגשים באתרים מובחרים כמו פארק הירקון, גן הפעמון, דיזנגוף וכאלה. הראש הירושלמי היה קשה כבר אז והתברר בהמשך כבאג אמיתי, אבל למה להקדים את המאוחר. היו לנו גם כמה בני מושבים אמיתיים, שתקנים וחסונים, שידעו להפעיל את הג'ון-דיר של ההיאחזות, אבל גם זו הקדמת המאוחר.

נישאר באביב 75'. ככל שתכפו מפגשי הגרעין, כך התחלפה אצלנו החלוקה הגיאוגרפית בחלוקה הטבעית של "זוגות" ו"רווקים". לא בכדי העניקו לנו בבני עקיבא, ארבע שנים קודם, את השם "שובה", הגזור מהפסוק הנוזפני: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעוונך". תנועת בני עקיבא הייתה אז משהו אחר לגמרי ואנחנו בהחלט כשלנו בעווננו.

באחד הימים האביביים ההם, הגיע טלפון בהול, סליחה על הדרמה, המזמין אותנו למפגש גרעין עולץ שכזה, ממש למחרת, בדחיפות שאין שנייה לה. הפעם על הפרק: לא רק בילוי, כי אם גם פגישה עם שניים מאיזה מושב בצפון. על מה ולמה לא נאמר, ככה שניהלנו את עצמנו בנחת למקום המפגש, שאם לא ממש שינה את חיינו, לבטח ביצע בהם תפנית חדה.

התיישבנו לנו ככה, ב-ח המסורתי מול שני הבחורים, שהיו ארוכי שיער למהדרין ועוד בטרם למדנו להגות ברצף את הצירוף "שלוימלה-קאלוש", התבררה לנו המזימה החתרנית: לא בני-דרום ולא בריכה. רוצים אותנו לאיזה יישוב חדש בגולן, יונתן משהו. שני החבר'ה הללו, בלי טיפת בושה וכמעט בלי להתבלבל תיבלו את שיחם המשכנע במילים כמו "ציונות" ו"חלוציות", שעניינו אותנו כמו מחקר מעמיק במקורות הסנסקריט בניב של צפון הודו.

מבטי האזהרה החמורים ששיגרנו בבעתה לכל עבר לא הועילו. הקבוצה הירושלמית (רפי שכל, כבר אמרנו?) נשבתה בקסמו של המזוקן החתיך ההוא, דידי. כשעזבו השניים, ובכיסם גרעין נח"ל, עלתה זעקתנו השמימה ולא ירדה משם עד היום. "שוד לאור הצהריים", צרח אז מי שלימים יחטא בכתיבה עיתונאית ובתעלולי עברית משוכללים בהרבה, מה גם שזה קרה בערב המוחלט. האמת היא, שבמבט לאחור זה נראה כמו עניין שנסגר מראש במוסדות הקובעים, כנראה רצו לתת לנו את ההרגשה כאילו זה תלוי בהסכמה שלנו.

חנונים בשדות

כך קרה שבדיוק באמצעו של  האוגוסט הקודח, שנת 75', עלינו על האוטובוס עם התרמילים והמזוודות. כולנו, כאמור, חנונים עירוניים, בעלי מקדם קיטוּר גבוה והתנסחות מופלאה בכמה מילים בערבית. כמובן, חוץ מכמה חסונים ושתקנים. את האוטובוס הוביל אותו שלוימלה קאלוש, שלקח, או קיבל – למי  אכפת – את התואר הנכסף: מקשר גרעין. "אנחנו נוסעים למרום גולן", שיקר לנו ישר בפרצוף, "שם אנחנו מתארגנים להקמת יישוב חדש – יונתן". בטח בטח.

באותם ימים, רמת הגולן הייתה שוממה בהרבה ומחלון האוטובוס הכול נראה אותו דבר – צהוב, יבש, משעמם ולא דומה בשום דבר לבריכה של בני-דרום. "הגענו", הכריז השלוימלה ואנחנו חיפשנו את הבתים שהיו אמורים להיות הקיבוץ מרום גולן. לא קיבוץ ולא מרום.

האוטובוס חנה  לפתחן של ערוגות אין-סופיות, שלידן התנשא וחיכה הר של בְּרוֹסִים. ליד ההר הזה עמד בחור, ידיים בכיסים כמו שצריך, וקיבל את פנינו בנאום הארוך והמייגע הבא: "חבר'ה, ברוסים, מלפפונים, לקטוף". תוך שאנו מתכופפים וגונחים, נודע לנו שלבחור הזה קוראים "פוּדֶם" ושהוא עוד נחשב לדברן שבחבורה. לערוגות ההן קראו "גן ירק" והמלפפונים ההם קרעו לנו את התחת. תכניות התנקשות אכזריות מילאו את החלל שבין אוזנינו, שעה שניסינו להרגיל את שרירי הגב לתנוחות שהם לא מכירים משום מקום. רק החושך, תופעת טבע שלמדנו להעריך, הביא איתו את סופו של אותו יום.

הימים הבאים, כמה מפתיע, היו דומים לזה דמיון מדהים. גרנו במקלטים שקיבוץ מרום גולן נתן ל"גרעין יונתן", נרדמנו מאוחר, רק כדי לקום מאוד מוקדם, חדורי תקווה שאין לה על מה לסמוך, מקבלים את פני הדף הקדוש שבראשו התנוססו המילים המכאיבות – "סידור עבודה". מתחת לזה, ליד כל שם שלנו, התחבק לו בחדווה צמד המילים המכושף – "גן ירק".

שבועיים עברו. התברר ש"יונתן" הוא על שם יונתן רוזנמן הי"ד, שנפל במלחמת יום כיפור ליד תל יוסיפון ושדידי הוא אחיו. למדנו שלגולדיש אין אוצר מילים אז הוא לא מדבר, שמרים תתחתן עם דידי וגם זהבה עם פודם. גילינו איפה יש מקומות שאף אחד לא עובר בהם ושלמרות אוגוסט הלילות שלנו עשויים מקרח.

החיים התחילו לקבל צורה מסודרת של מלפפון, כשבערב אחד קרה הבלתי ייאמן: בסידור העבודה נרשמה המילה המסתורית "מעבר" ליד שמות של אחדים מאיתנו. ההתרגשות הייתה להתלחשות, הלחשושים לניחושים, אבל מושג לא היה לנו.

עוברים

בחצות, שעת ערב מוקדמת בשביל גרעין נח"ל, נקראו המאושרים להתייצב וקיבלו איש את משימתו. חלק העמיסו ציודים, אחרים עלו על הטנדר החבוט ונעלמו בחושך ואני נשלחתי בפיק ברכיים לצומת ווסט, כדי לפגוש משאית עם גנרטור ולהוביל אותה בדרך הנכונה.

"יהיה בסדר", אמר לי דידי, "אנחנו סומכים עליך". אמרתי לו שבחושך הזה אין לי סיכוי למצוא משהו שהראו לי בחופזה על המפה, אבל כל ההסברים שלי נשארו במקום שבו הוא עמד רק שנייה קודם לכן.

בלפנות הבוקר של זריחה גולנית מטריפה, הצלחנו, הנהג ואני, לפצח את תשבץ הכבישים השבורים ולהוריד את הגנרטור בתל-פַרַג'. התמונה הראשונה שראיתי בתל הייתה: קוּפִּי ומוֹשקוֹ מהגרעין, מחזיקים מכושים ומרביצים בהם לבזלת כדי לחפור שירותים.

ככה עלינו לתל-פרג'. זאת הייתה ההתחלה שלנו.