"כאן בארץ הזחוחה/ אין שמים ואין אדמה/ מי שהייתי הולך ואוזל/ ומה שעכשיו לא מתעכל// פעם היינו ילדים/ פעם זרחו פה כוכבים/ פעם הייתי נשמה…".
בחרתי לפתוח בזה, השיר "הכול עליי". עוד מעט, גם אני אבין למה. אנחנו בתקליט החדש של מרסדס בנד – "גילטי סטלה". להקה ותיקה, כמעט 30 שנה ועדיין קשה להגדרה. זה קודם כול, פאנק (Funk) וזה היה הבסיס לחומר הראשון שלהם, אי שם אחורה. אחר כך, הם הביאו רוק וקאנטרי-רוק ולמעשה אין שום דבר שהוא גדול מדי בשביל גל תורן, הסולן הכריזמטי של ההרכב. "גילטי סטלה" יצא לא מזמן ואין לי איך לפרש אותו. אולי: סטלה של רגשות אשם? משהו שקשור לאסון השבעה באוקטובר? אשמת הנשארים-השורדים? לא יודע.
פתחתי עם "הכול עליי", עכשיו אני מבין, כי הוא מאפיין את האתגר שהלהקה הזאת מציבה בפני כל הגדרה. בית עם מילים רציניות, במשלב די גבוה, קצת ביקורת ("הארץ הזחוחה"), הרבה ביקורת ("הולך ואוזל"), צרחות של ביקורת ("מה שעכשיו לא מתעכל") ואז, עולים לפזמון: "הכול עליי, כל עליי/ כל הטרללה/ הכול נופל עליי/ וואי וואי…". הבנתם? כי אני לא. הפער הגדול בין שפת-הבית לשפת-הפזמון. וואי וואי. זה מרסדס בנד ואם היה לי זמן וחשק הייתי מביא כאן דוגמאות גם מעבודות קודמות שלהם. בעיניי, ההגדרה הכי טובה לתופעה היא: כללים זה לחלשים.
הנה, "פרש בודד", השיר הפותח. קאנטרי נהדר, ממש שיר מערב-פרוע קלאסי, מרגיש כמו ערבה מדברית פתוחה לשמש, הגיטרה ממהרת להספיק הכול ו… מגיע הפזמון, שוברים את הקצב, הגיטרה הלכה לחפש מים והעסק נהייה פי שלושה לאט יותר. נגמר זה, הגיטרה חוזרת, הקצב חוזר והשיגעון חוגג, שנאמר: מי שמחפש פה סדר – בהצלחה עם זה.
אין סוף גוונים יש ללהקה הזאת ואחד מהם צובע את "טינדר גירל": "…פוִנִיז, כולם פוניז/ אין כמוךְ ואין כמוני/ זה כתוב בכוכבים// מזמן הפכו חיי אל מסעות אצבעותיי/ עד שיביאו אותך אליי/ השיגעון שלי חזר, הנחתי ורד על הכר/ מתי תבואי אליי כבר?…". שיר שעוקץ את התרבות והאווירה של אתרי ההיכרויות, עם לחן וביצוע פופי-נוטף-דבש, מין הומאז' לפופ הבריטי של שנות -60'-70'. אני שם את זה ליד את סולו הגיטרה המופלא, השובר, המקווצ'ץ' והמועך, מ"הכול עליי" ושוב מוצא את מרסדס בנד, יושבים על בירות, בדיוק באמצע המרחק בין שני הביצועים. אין מה לשמוח, גם דיוק זה לחלשים.
את "לינדה" הזכרנו? שיר ציני על סצנת חילופי הזוגות בעמק חפר בואכה פרדס חנה. כאן כבר הקול הבלתי נגמר של גל תורן מתחמם לקראת "שיר השנה", עוד עקיצה-קריצה לטרנד של "אני-גדול, תראי-כמה-כסף-יש-לי". פה אנחנו כבר מקבלים את תורן במלוא הגרון, רוקנרול חורך, שמזכיר (באנרגיות) את "המשביר" הזכור לטוב.
החדש של מרסדס בנד – תענוגות.

מאוגוסט 23' לא כתבתי כאן, תעשו את החשבון. אמרתי לעצמי: אם לחזור – אז עם שלוימה. אתו זה תמיד לחזור הביתה. הוא מתחיל לשיר ואתה מרגיש איך אתה נשאב למקום המוכר, המוגן, למקום שלך. שלי, בכל אופן.

"אותיות נחמה", עם ההדהוד של אותיות נ.ש.מ.ה, הוא תקליט של חמש שנים. עוד מלפני הקורונה. כל מה שעברנו מאז, כולל הבלתי אפשרי שנהיה אפשרי, כולל הבלתי ייאמן שמתחולל כאן מאז.

דווקא שירים מוצלחים מאוד משנות השתיקה לא נכללים פה. אני חושב על "זה לא בא בקלות", חוף עזוב מאהבות" ו"לא אבודים" עם קרן פלס. שלושתם מאוד טיפוסיים ואולי הם נשמרים לאיזה אוסף עתידי.

כמו מי שאיבד אמון אפילו בעצמו, בדקתי אם באמת שירים חדשים של ארצי זה "לחזור הביתה". ניגשתי לזה כמה פעמים, במצבי רוח שונים והמסקנה הזדקפה כמו סימן קריאה: זה נשאר נכון, אבל הסיבות לזה השתנו. מצד שני, מה לא השתנה.

15 שירים יש בתקליט הזה ואי אפשר יותר להתעלם מהירידה המשמעותית בכושר הביצוע של האיש. זה כבר ניחר מדי. לפעמים יש מנגינה שהיופי שלה גר בניואנסים דקים, חמקמקים, קשים להבחנה. קחו זמרת כמו ריטה בשיאה והיא תתעכב על כל ניואנס כזה, כדי שהאוזן שלכם לא תפספס דבר מהיופי הזה. אבל אם אתה מוגבל במנעד ודי צרוד, חלק מזה ילך לאיבוד.

עדיין, זה שלמה ארצי. הנוסחה עובדת, גם אם חלו בה שינויים קטנים. יותר פעמים הוא מעדיף רק ליווי קטן, קלידים, או גיטרה שקטה. גם החומר יוצא מהורהר יותר, פגיע, לא בטוח. מצד שני, מי לא.

רק בשני השירים האחרונים, העניינים מתיישבים על מסלולם, במיוחד באחרון, יחד עם כישרון בשם מיכאל קליין (קרבה משפחתית?) – "פעם טעים, פעם מר", שיר ארצי קלאסי, רק שהלחינו אותו אחרים: מיכאל קליין ואודי שניידר.

ארצי תמיד ידע לנסח את הישראליות העכשווית (בכל פעם, לעכשיו שלה) והנה הפזמון של השיר הזה: "אל תדאגי זה לא נגמר/ פעם טעים ופעם מר/ ולפעמים הלב נשבר/ מרוב דברים שלא נאמר". אי אפשר לדייק את זה יותר.

תמיד טוב להתחיל בקומוניקט:

"רוית סלמון היא זמרת יוצרת בולטת בסצנת האינדי-רוק הישראלית. המוזיקה שלה מתאפיינת באלמנטים של פאנק רוק, בלוז ואלטרנטיב. חומריה של רוית כתובים בשפה העברית ומוגשים באומץ ותעוזה, תוך הפגנת יכולת יוצאת דופן לתפוס את הרגעים הקטנים והפחות מדוברים ולתת להם ביטוי".

ערן צור, יוצר שאני מעריך מאוד את דעתו, מצוטט פה ואומר שהיא "אמנית שוברת מוסכמות, היודעת לבטא את עצמה בדרך מפתיעה ומקורית". עד כאן.

אגב, פעם אחת אני מוכרח לשאול את זה: אינדי-רוק זו סצנה? אלטרנטיב זה סגנון מוזיקלי?

אחרי הרבה (מדי) זמן, ישבתי שוב עם האוזניות. בתפריט נתנו זמרת עם קול טוב. זהו אלבום הבכורה שלה – "בין התקרה לרצפה". הקשבתי. אני אוהב להתקטנן עם הנתונים מהקומוניקט, כי מה כבר נשאר לי. זה אכן בעברית. החומרים מוגשים באופן סביר. אומץ ותעוזה לא מצאתי כאן. סלמון היא לסבית וזה מופיע בשירים. מה האומץ כאן?

הבעיה העיקרית ביצירה של סלמון היא התוכן. המילים. ברשימת הקרדיטים מצאתי מישהי שעסקה בייעוץ אמנותי ועיבוד טקסט. שפטו בעצמכם: "ואולי לעולם לא אהיה מוכנה/ אין רק דרך אחת נכונה/ זה לא הייעוד שנתן לי האלוהים/ אז אל תשאל מתי, תשאל האִם… אני לא פחות אישה/ לא משנה מה אומרים", ("בחרתי"). מהקליפ של זה הבנתי שסלמון בוחרת שלא ללכת בדרך שמסלילים לה. היא לא תעשה "וי" על ילדים, רק כי ככה מקובל. סבבה, לי בטח אין מילה רעה להגיד על זה, איש-אישה ובחירותיהם.ן, או איך שכותבים את זה. אני רק יכול להתייחס לרמה של הטקסט. נמוכה. גם שירי מחאה יכולים ליהנות משפה מתוחכמת ומרמה גבוהה של הבעה. וגם: את לא פחות אישה, זה נכון, אבל כן משנה מה אומרים, עובדה שאת מתעסקת בזה.

הנה עוד משהו: "אמרתי לא, אז אל תנסה שוב/ לא אצא אתך אפילו לסיבוב/ הדעה שלי לא השתנתה מאתמול/ כשאתה מדבר, אני צריכה אקמול!", ("לא נורמלי"). מישהו מתקרצץ עליה, לא מפסיק להתקשר והיא בכלל לא בעניין שלו. האפשרות להגיד לו את זה ממש בטלפון, כשהוא מתקשר, כנראה לא על השולחן. גם פה – סבבה, לא בעניין זה לא בעניין. אבל למה זה כתוב ככה? מה זה "כשאתה מדבר"? את הרי לא עונה. "אקמול" כחרוז ל"אתמול"? נו, באמת.

יש פה בעיה: הכותבת, להלן סלמון, בטוחה שהטקסטים שלה "מגניבים", "קוליים", "שוברים", או איך שקורא לזה הדור שלה, בעוד שהם פשטניים מאוד, עוסקים אולי באספקט חשוב של החיים, אבל מתארים אותו חלש מדי, פשוט מדי, לעתים תוך זילות השפה. גילוי נאות: לפני רוית סלמון, האוזניות שלי היו בסקיצות של מאיר אריאל ל"…וגלוי עיניים" ו"ירוקות", שיצאו עכשיו. יכול להיות שהמעבר היה חריף לי מדי. אני יכול להבין אמן שרוצה לשיר על עצמו, חוויותיו, דעותיו ומגדרו. נהדר. קח את זה למי שיודע לכתוב שירים, שיעשה לך מזה שירים. אחר כך, תלחין. דוגמה קטנה ונעוף מפה: אני הייתי קורא לשיר הנושא "בין התקווה לרצפה", כבר עושה את זה אחרת.

המוזיקה של סלמון דווקא מספקת את הסחורה במלואה. רוק גיטרות מלא, אומנם צווחני לעתים, אומנם מנסה להיות "שובב" לפרקים, אבל בסדר גמור. היא מנגנת גיטרה חשמל וסוחטת ממנה דברים יפים. גם העיבוד וההפקה של יהוא ירון – ראויים. עודד לוי – תופים, אמיר שחר – גיטרה ויהוא ירון – בס.

יש לה קול נהדר, מזכיר קצת את ריקי גל הצעירה, טווח גבוה לגבוהים והיא מגישה את החומרים שלה כמו שצריך – בועט, בוטה ואינדי…

הגעתי לתמימות דעים עם 40 המעלות שבחוץ כרגע: האלבום הזה, לו נכתב על ידי מי שיודע לכתוב, היה נשמע טוב בהרבה.

הנה אורי קרנות. לא מישהו שתרצו להכיר. הנה הוא מוציא את אלבום הסולו הראשון שלו. לא משהו שתרצו לשמוע. הוא לא איזה מתחילן. בנאדם במיטב שנותיו. בתחילת שנות האלפיים, הייתה "סצנה ירושלמית" ושמתי את זה במירכאות כדי להגזים את הגיחוך. הוא היה חלק מהסצנה הזאת. היה בלהקות "פוריטנים צעירים" ו"יאפים עם ג'יפים". אני, בתחילת שנות האלפיים, עוד רכבתי על טרקטורים ענקיים בשדמות הגולן, החזקתי מעצמי הרבה יותר מחודד מאשר היום, תחזקתי טור ביקורת מוזיקה ישראלית בכמה עיתונים, כתבתי על כל מה שזז ועדיין לא שמעתי על ההרכבים האלה. טוב, אני לא הייתי באותה סצנה.

מתוך הקומוניקט, בחסות היח"צנית: "השירים התבשלו בדנמרק ובביקורי מולדת חפוזים. הם מבטאים תחושות של זעם, בלבול והתרסה בעולם שבו שמאל סוציאליסטי היא מילה גסה. הכתיבה לעתים מפלרטטת, לעתים מחליפה מהלומות עם קאנון השירים הישראלי. האלבום לא מתחנף, לא מתייפייף ולא עושה נעים באוזן, אבל כן רוצה שיאהבו אותו".

הייתי יכול להשאיר את זה. נשבע לכם, הייתי יכול לתת לזה לעבור לידי ולהמשיך הלאה, כאילו כלום. אחרי הכול, אין לי התחייבויות ואך אחד לא מכריח אותי לכתוב על זה. אבל לאורך עשרה שירים מייגעים, הקאקר הזה מתחשבן עם כל מה שאני חורק שיניים כדי להיאחז בו, אז אמרתי: גם מתקטנן וגם מתגרזן? סבבה, גם אני.

יש המון צבא, מלחמות, כלי נשק ושכול בטקסטים של קרנות. יש גם בעיה גדולה: בדרך כלל, כדי לפצות על חוסר היכולת שלי להדגים לכם מוזיקה, אני מצטט משירי האלבום, כדי לצייר את האווירה. ב"חתיכת אדמה" יש המון חומר קיצוני לציטוט, אבל המקלדת שלי לא סובלת את זה. את מעט המשפטים הפושרים – אין טעם.

ככה שבתיאור כללי, ניתן לומר שהקליינט הזה (לא חי בארץ) לא יצא מפה מרוצה. להפך. אין לו מילה אחת טובה להגיד על החוויה הישראלית. כמו שכתוב למעלה, הוא "מתכתב" עם טרמינל (מאיר אריאל) במה שחוויתי כחילול הקודש, עם "שריפה, אחים, שריפה" (ח.נ. ביאליק), "התקווה" (נ. ה. אימבר) ועוד כמה. בדרך כלל, כאמור, מתריס, כועס וגס. מה שלא עשינו, לא באנו לו טוב.

דווקא המוזיקה שלו טובה בעיניי. הוא ניגן גיטרות, קלידים וכלי נשיפה ועיבד הכול. כלומר, האיש מוזיקאי ולא דווקא מהגרועים. עיבוד אצלו זה עיבוד, סולו זה סולו והוא אוהב סופים ארוכים. אחרי שנגמרת השירה, ברוב המקרים, למרבה הצער, יש קטע כלי, כנראה כדי להעניק עוד כמה דגשים מוזיקליים לטקסט הדוחה.

הגשה אין לו. האיש לא זמר וגם לא מתקרב לזה. הרבה מדי פעמים, הוא ניחר ממש כשהוא צריך לרדת לצליל נמוך ואני אומר – בנאדם, אתה מוזיקאי, קח את זה חצי טון למעלה, למה אתה מחרחר כמו מי שאין, ואין לך, נמוכים בכלל? לא מובנת לי ההתעקשות שלו לבצע בעצמו, אבל אולי אף אחד אחר לא הסכים. כבוגר 45 דקות לא קלות של "חתיכת אדמה", אני יכול להבין למה. שומע, חביבי? תישאר בדנמרק.

כבר בפתיחה, כתבתי ש"חתיכת אדמה" זה לא משהו שתרצו לשמוע. למה הגעתם עד לכאן?

בשני חלקיו של נייר שקרעו אותו

אין את הכוח לזכור מה לפני כן

איך זה היה, אז, כשהדף היה שלם

עם כל הכוח של שלם

אין בעולם חומר מדביק

שיודע למחוק את הקריעה

תמיד תישאר צלקת תיקון

לעדות שזה מקום חלש, שייקרע שוב

תחשוב על זה

לפני שאתה קורע את הדף

מילים ולחן ושירה: בני איתן

שירה, קולות, מקלדות, עיבוד ומיקס: שימי בן זקן

הוקלט "אצל שימי בית למוסיקה בגולן", אפריל 2023

יובל רום הוא חייל, בן 21, או לפחות היה כששלח אליי את האלבום הזה. זה היה מזמן. הוא טוען שהאלבום ישמח את החיילים, יוריד את שיעור תאונות הדרכים ויגרום למשפחות פולניות לדבר שוב במהלך הנסיעה. אחרי 13 שירים, המון שאלות, מעט מדי תשובות ועצבים, כן, עצבים, אני לא בטוח בקשר למשפחות הפולניות. יש מצב שהן תמשכנה לשתוק במהלך הנסיעה, איש בפינתו. אני שתקתי ואני רק ישראלי-צפון-הונגרי עם מבט לפולניה.

יש באלבום הזה לא מעט שירי-יחסים ובדרך כלל זה יושב על שרטון. למשל, כשהיא חזרה מיפן: "היא חזרה מיפן/ ושוב אין לה לאן ללכת/ היא רק רוצה ללכת/ מכאן". זה לא ציטוט, זה כל השיר. או, שוב למשל, כשהוא מנסה להתכוונן על חלון הזדמנות קצר מן הקצר: "זה נגמר הרבה לפני שהספקת לומר/ את כל מה שרצית להיות/ אני זה כמו חצי בן אדם/ קם, שותה, נופל ונעלם// …לפני שנייה הכול זז/ אחרי דקה זה נעצר/ הזמן קצר כמו שתי סיגריות/ זה קלישאות של העבר…". נגמר לפני שהספיק. זה באמת נורא להישאר עם המילים שלך בתוך המחסנית, כשהאוזן אליה זה מכוון חולפת ביעף ונעלמת. עוד אחד: "…אז עכשיו את על כביש מהיר/

וזה יום ועוד יום/ אבל לברוח זה לא להגיע/ בדיוק כמו לעמוד במקום…". אחרון ודי: "מה יהיה עליי/ מה יהיה עלינו/ מה יהיה עלייך/ מפליגה בחזרה/ הכישלון מאחורייך// יש לי כדור בקנה/ וחלום אחד רחוק בכיס/ ומה יהיה עליי?/ מה יהיה עליי?". מייאש.

למה עצבים? פעמיים. פעם אחת – מדובר פה באמת במוזיקאי-על שמנגן בכל הכלים, הקליט, עיבד והפיק בעצמו הכול. ברור שיש לו יכולות וכישרון ברמה הגבוהה ביותר ועדיין השירים שלו משחקים אותה קשים להשגה. יש לו דרישות ממך, המאזין. האוזן שלך צריכה להתרגל. מילא, הלחנים. אפשר היה לצפות ממוזיקאי ברמתו למשהו קצת יותר מלודי. לא שיתחנף לאוזן, אבל קצת יותר מנגינות, יותר מגוון. הבנאדם כתב עיבודים שכאילו עושים לך דווקא. הליווי הכי לא צפוי. זה לא זיוף, כמובן, אבל (עד שמתרגלים) זה נשמע צורם.

פעם שנייה (אנחנו בעצבים, כן?) – ברור מהצליל הראשון שהבחור בא ליהנות ואם זה בא על חשבון המאזין – שיהיה.

רום מגיש את כל היופי הזה במה שנשמע כמו טייק אחד, לפחות מבחינת השירה. יש לו טנור נחמד עם מנעד עצום כלפי מעלה, פלצט וכל החבילה. ככה שבשיר החמישי או השישי, האוזן מתחילה להתרגל ואתה אומר לעצמך – "וואלה".

לאן כל זה הולך? הנה הוא מסכם: "עוד מעט יגיע מחר/ והוא יהיה כמו היום/ בדיוק אותו הדבר/ עוד מעט יגיע מחר/ והוא יהיה אותו דבר…". כיף, נכון?

בן דון לי הם שני אחים ירושלמים. אדיר, המתופף, הוא סטודנט למדעי המחשב ונאור, הסולן, עובד בסושיאל של עיריית ירושלים. אחר צוהריים אחד, לפני כשנה, נאור נכנס לסלון, תפס את האקוסטית והשמיע לאדיר שיר חדש שכתב. השיר הזה היה "את והחמוּס שלך", שלא לומר "יאללה, יאללה, את והחמוס שלך" ומיד היה ברור להם שהם הולכים על בדיוק כזה לאורך אלבום שלם. "אחרי שעות של חזרות במקום בינג' בנטפליקס, נסיעות ברכבת לאולפן במקום לבקר את הדודה וסופ"שים של מיקסים במקום לצאת לדרינק הביאו אותנו לכאן", הם כותבים בקומוניקט ומיד ברור לכולם שהם באו לעשות מה בראש שלהם, שזה לא בהכרח כולל תחביר סביר. גם למשל: לא להסביר למה אדיר ונאור ברק זה בן דון לי. אבל נשארנו בחיים אחרי הגשם המטורף, נשרוד גם את זה.

אני עוד מתעכב שנייה על שם האלבום: "הרגע שלפני הביס הראשון". מצב זמני להחריד, אבל פתוח לרווחה. הכול יכול להיות ולקרות בביס הראשון, מכל דבר. קשת עצומה של טעמים והתרשמויות. לכן הרגע שלפניו הוא קצר ואין-סופי בו-זמנית. עוד שנייה תנגוס בזה את הביס הראשון, אבל רק עוד שנייה. עד אז, הדמיון שלך יכול לעוף בלי גדרות לכל מקום שתבחר. זה מיוחד, הרגע הקטן הזה, שלפני הביס הראשון.

"…להיות עצמי זה לא קל/ אדם אחר שיחקתי וחבל/ אעשה צחוק מעצמי/ עד שסוף סוף אהיה כבר אמיתי/ עניין מציאותי// ברגעים קשים אני נתקל/ בשאלות של השקפה/ אז אני נזכר בטוב וגם ברע/ ויודע שמזה לומדים לפעם אחרת/ ככה משתפרים, ככה…", ("שאלות של השקפה"). זה השיר הפותח את שביעיית הקטעים של "הרגע שלפני הביס הראשון" וקשה להתעלם מהציניות השובבה. אהבתי את המהלך: אם אתה מזייף את עצמך, לחזור לאני-האמתי שלך כרוך בלעשות צחוק מכל מה שהיית עד עכשיו.

מכאן, זה דוהר קדימה, טקסטים בהירים המשקפים הרבה שאלות אצל היוצרים. החשובה שבהן, בעיניי: "מה אני עושה כאן/ עושה כאן בכלל/ אולי תעזרו לי/ אני מבולבל// יושב כאן עם גיטרה/ שר שירים שהיו/ ולא מבין למה הם נגמרו…", ("מי אני"). הרגשתי טוב שאני לא לבד עם דעתי הידועה על כל הבבל"ת שמציף אותנו היום במרחב המוזיקלי. איפה הם באמת השירים שהיו, אלה עם העברית הלא-שבורה, עם הרעיון, עם המשפט שמתחבר לבא אחריו, למה הם נגמרו? אני יודע למה, אבל זה לא המקום.

המוזיקה של בן דון לי מקפיצה את הריהוט ועושה שמח. לנאור ברק יש קול נהדר, מנעד עצום וחבילת רוק-בלוז-פופ שיושבת לו חזק בגרון ולפעמים הוא עושה דיסטורשן עם הקול. גם אם השירים קצת מתהבלים בקצוות, עדיין הביצוע שלהם מוקפד, חזק ונכנס וזה מה שחשוב – זה נכנס.

הכול קופץ ובועט, עד השיר המסיים, "מאיפה באת לי", בלדת אהבה מקסימה, יותר שקטה, איטית, מבליטה את ההגשה הנהדרת של נאור ומסיימת יפה את החבילה.

אהבתי.

הנה משהו קיצוני: איש מחשבים בשנות השישים לחייו, בן 69 אם כבר מדברים על זה, פנסיונר של שירות המדינה, לא עסק מעולם במוזיקה. בדרך כלל היה קהל נאמן של מוזיקת האינדי הישראלית, עד שהחליט שהוא רוצה גם. קוראים לו מאיר הוברמן ואפילו הוא לא ידע שהוא כזה. בקומוניקט, הוא מודה: "אף פעם לא חלמתי להיות מוזיקאי, אבל קינאתי באלה שיש להם את היכולת הזו. באלבום הזה, אני מגשים חלום שלא נחלם. גיליתי בעצמי את התעוזה לכתוב מילים ולהלחין אותן, לפני שמשהו בראש אומר לך לעצור, להגשים את החלום לפני שתצרוב אותו השמש. התגובות המרגשות שקיבלתי הוכיחו לי שזה היה שווה את המאמץ".

מה עושה בנאדם עם חלום כזה? הולך ליוצרת עינב ג'קסון-כהן ללמוד פסנתר. מפה לשם, השיעורים הפכו למפגשי יצירה, שירים נכתבו, מנגינות הולחנו, עיבודים קפצו על השולחן ונהייה אלבום. כשאמרנו את כל זה, שם האלבום לא באמת מפתיע.

ברשותכם, אפרוק כבר כאן את הגיבנת שהתיישבה לי על הגב, כשהאזנתי להוברמן: זמר הוא לא. אין לו קול, רק משהו חרוך וצרוד וגם מנעד קשה למצוא אצלו. בגבוהים הוא בקושי ובנמוכים הוא ניחר. בכל זאת, מצאתי בטקסטים סיבה מספיק ראויה להופעת האלבום הזה בעולמנו, עד שבכלל לא משנה כל כך איך מגישים אותם. הוברמן, וזה ניכר מהצליל הראשון, לא מרוצה מהמצב. גילוי נאות: בדברים האלה שאני כותב, אני בדיליי פלילי, כך שאין לי באמת מושג מתי יצא האלבום, או מתי נכתבו השירים, אבל אלה שירים שמוחים על המציאות.

בבקשה: "מנסה לאלחש מציאות/ שמורדמת מונשמת מזמן/ המלך פשט את בגדיו/ אין לו כבר מה להסתיר/ בשרביט הקסמים המשומש/ הוא רוכב על גב שקר גלוי/ משיח בדוי משיח בדוי/ על גב חמורים לבנים…", ("אין לי"). שוו בנפשכם, מיהו אותו מלך עירום

שרוכב על גב שקר גלוי.

הלחץ להגשים את החלום יכול לעלות ממניין שנותיו, אבל גם מהמצב הפוליטי-חברתי:

"חלומות צריך להגשים מהר/ שלא תצרוב אותם השמש/ שאם לא כן ייבלעו/ בשיני הזמן הנוטף/ שאם לא כן ייבלעו/ שלא ייתָלה בהם הספק/ צריך להעז ורחוק/ שלא יקפוץ עליך היום בזעמו/ שלא תצרוב אותם השמש", ("חלומות צריך להגשים מהר").

הנה עוד אחד: "עד שיסתלק כל הרוע והרה"מ/ אני אשב לי על ענן ורוד/ מביט למטה כמו נח/ אם כלו המים…", ("תופס עננים"). אני יודע, במקור כתוב "הקלו המים…", בק', אבל גם בכ' זה זורם.

מטבע הדברים, המצב בחוץ משפיע על המצב בפנים, עד שזה נהפך לתמונת ראי: "שוחים במים עכורים… את לידי ואני לבד… כל הזמן שוחים אל החוף/ את ואני והלבד הזה/ ולא מגיעים…", ("שוחים לאן").

גם: "…אני פסקול מושתק/ של מציאות רועמת… אני גרגיר של חול/ על שפת העם…

אני לא מרגיש כמו עם/ אז למה הם חושבים/ שהם יודעים/ מה אני חושב/ מה אני אוהב

מה אני רוצה/ אני מעומעם/ אני מצומצם…", ("סליחה לא אני").

המנגינות של הוברמן דווקא נעימות מאוד. מלודיה יפה וקליטה, אבל לא מאלה הנמאסות ברגע. משהו אצלו מזכיר לי את שמוליק צ'יזיק המנוח, אללה ירחמו, במה שהספיק להלחין לפני שהלך לשיר למעלה.

עינב ג'קסון-כהן היא שותפה מלאה באלבום הזה, ניגנה בכל מה שקלידים, השתתפה בהלחנות והפיקה מוזיקלית. גם שרה מדי פעם.

הוברמן מסיים כך: "כמו טרם נשמע/ אבל שומע במו אוזניי/ כמו תוהו ובוהו/ וחושך על פני תהום עמוקה/ ותחתית לא נראית/ כמו עם הגב אל הקיר/ פלדה קרה// …כמו לא הייתה ארץ מעולם/ אבל ישנה/ כמו דמוקרטיה אמיתית/ הכול מוגבל/ כמו שנאת חינם לפני חורבן בית שלישי/ מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו/ כמו אין תקווה לאדם/ זו רק מילה", ("המנון סיום"), והניחוש שלכם טוב כמו שלי – אם הכוונה לסיום האלבום, או לסיום המדינה כפי שהכרנו אותה.

שעה של נחת, מעורבבת גירודים מזדמנים, נתן לי האלבום הזה של מאיר הוברמן, בנאדם שהעז ורחוק.

אי אפשר לחשוד בי שאני מחבב היפ-הופ, או ראפ, בעברית. אני גם לא כל כך מבין את הפורמט: כתבת מילים, זה ממושקל כי זה חייב להיות על הביט, התעקשת גם על חריזה, אם יש לה מקום וגם אם אין (ספוילר: לרוב, אין), בקיצור, הכול מוכן לפניך, נו, אז כבר תלחין את זה, או תן למישהו להלחין את זה. מה אתה מתעקש לדקלם שירים, בצליל חד-גוני, כאילו היית איזה מהפכן שחור בהארלם? כן, נכון, כולם עושים, אז גם אתה. כמו לעשות קעקוע ולהסביר שזה יפה בעיניך. ממש לא אוהב את זה. אם זה לא "הדג נחש", או סאבלימנל, לא מוצא עניין.

גם החומרים של צליל אברהם לא זרמו חלק באוזניים. אברהם מדברת בשירים על יציאה מהארון בגיל ביה"ס היסודי, ברמלה זה בטח מורכב, אהבות נכזבות, ניסיון גם עם גבר, לופים סבוכים עם בנות זוג, ה"נטל" הזה של לעבוד כדי להתפרנס ותקרת הזכוכית ששיריה לא מצליחים לנפץ. בקו אווירי, רמלה רחוקה מתל אביב רק 17 ק"מ. תרבותית זה מרגיש כמו 1700 ק"מ, בטח למי שמגיע לעיר הגדולה, בטוח שהוא עושה הכול נכון ועדיין, לא מצליח להשתלב בתעשייה. בסך הכול, סיפור חיים לא מהפשוטים, אבל אני לא שותף באמת לגל ההערצה אליה על "האומץ" ו"החשיפה". אלה החיים שלה, אלה החומרים, את זה היא שרה. חשיפה, עאלק.

הטקסטים של אברהם בינוניים, במקרה הטוב. שוב, ההתעקשות על חריזה שלא מן העניין. שפה שבורה, מתובלת באנגלית-רחוב, כשהעברית לא מצליחה להתייצב לפי הביט. מדי פעם, זורחת איזו תובנה מעניינת מתוך כל המלל הזה: "אני רוצה את זה מאוד אבל זה לא קורה/ אין לי גב ויש תקרה והיא בלתי נראית/ אני כותבת את הראפ שלי על הפסנתר/ הגעתי מהאינדי זה כוכב אחר… לא חשבתי פעם כשרק באתי לעיר/ שיקח לי עשור להוציא איזה שיר/ שהכול אפשרי אבל להכול יש מחיר/ כשיש אבא עני ויש אבא עשיר", ("לא רואה כלום"). או: "נראה לי עכשיו קצת נחים/ כדי שנוכל להמשיך/ עדיף לעשות את זה צ'יל/ בסוף נגיע לאן שצריך/ הנפש שלי מלאה בשירים/ את הגוף עוד צריך להדריך/ לוקח שנייה להרוס/ לבנות לקח לי שלושה עשורים", (אולי זה מספיק").

כאילו אין די בזה, אברהם מעניקה גם כמה טעויות קשות בעברית, ככה, שיהיה, על הדרך, אם כבר הגעתם להקשיב.

כמעט בכל היפ-הופ-ראפ, אחרי שניים-שלושה דרדורים מהירים של מלל, מגיע "פזמון", קטע קצר בדרך כלל, שממש מולחן. לפעמים, כשזה מוצלח, זה יכול להציל את השיר. גם בתחום הזה, לא מצאתי בשורות ב"להאכיל בכפית".

את האלבום הזה עשתה אברהם עם מאור אלוש, שהפיק מוזיקלית, השתתף בהלחנה בחלק מהשירים, ניגן גיטרות, עבד על מקלדות ועשה תיכנותים וקולות. כשאין רשימה של נגנים ואומרים "תיכנותים", הכוונה שהמפיק המוזיקלי מוציא מהסינתיסייזר את כל כלי הליווי, הפקה שקוראים לה "לואו-פיי", אבל לא תמיד היא כזאת. רוני בר הדס הלחינה פה שיר ומשתתפת בביצוע שלו – קול טוב.

הבוקר האפור והעגמומי בחוץ היווה רקע מושלם לתקליט הזה.