מאז ומתמיד, בחשבוני היו באים

זה לצד זה – שני צבעים

האחד שובב אך מרגיע בגווניו

השני קודר, סופי ורקע לגנב

אהבתי את שניהם, משל אני צייר

והם שמחוני בין אוזניי, במרחב הצר

בו חיו בשלום, יפה-יפה, לצד הקריז

שני הצבעים: שחור וטורקיז

 

והנה זרוק נזרקתי למבוי סתום

שלא לומר: שני הצבעים הרחיקו וסטו

ממלאכתם הקדמונית את נשמתי לשובב

כל אימת שבא עליה מתגרזן אויב

פתאום, זה פורס נוצות טווס, כולו "אני"

והשני נהייה מאוד, אבל מאוד, תובעני

ככל שהאחד זוקף כחוליו וירוקיו

כך האחר סוגר עצמו, נותן את הגב, מותח קו

 

אשר על כן, ידוע כבר ממשנת התנצב"ה

שזה מצב ברור של "הידרש-אל-הכתובה"

אפשר, כמובן, להסתובב שעות כמו תקליט,

אבל סופו של סיבוב, הכורח להחליט:

שחור על טורקיז, או טורקיז על שחור

בין שני אלה, צריך לבחור

 

אני, כמו הכפרי העיקש שאני,

הרי חותר תמיד לבחור את השני

נתון בפינג-פונג האין-סופי הזה

כדור שחוטף מזה וחוטף גם מזה

לקצר אריכוּת: ניסיתי את התקליט

לזקק לקחים: אין בזה תכלית

שהרי גם עם סחרחורת, עדיין יש לבחור

בין שחור על טורקיז, או טורקיז על שחור

 

התכנסו קבינטים, הושבעו ועדים,

נשמעו עדויות, נלקחו מדדים

עד שבגבוה שבחלונות

התקבלה החלטה נעולה בפני תלונות

פסיקה גזורה מעל לכל וויכוח

מעל אפילו כלשהו של מיקוח:

יורדים מהשחור, במוחלט ולאלתר

והריהו מעכשיו לכל אדם מותר

קרוב ורחוק, זר, או מוכר

ואתה רק עם הטורקיז נשאר.

הדהוד חותמות, פטישי בית הדין

והעיתונות כבר מראיינת את העדים

 

גורש שחור ממחוזותיי

נשאר רק טורקיז ללבב את שנותיי

שיפרוס נוצותיו, שיכחיל להפריז

גם לי יש נוצות משלי להתריס

 

לא מזמן יצא לי על פני שחור לחלוף

מנסה לצבוע בשלו את הרחוב

כמקובל, לא הבנתי מה מצאתי בו

טיפוס שרק בולע ולא שבע אל קרבו

לא ניצת שום געגוע שצריך לכבוש

בטח לא כשיש לו שועל על הראש