אותיות נחמה – שלמה ארצי

מאוגוסט 23' לא כתבתי כאן, תעשו את החשבון. אמרתי לעצמי: אם לחזור – אז עם שלוימה. אתו זה תמיד לחזור הביתה. הוא מתחיל לשיר ואתה מרגיש איך אתה נשאב למקום המוכר, המוגן, למקום שלך. שלי, בכל אופן.

"אותיות נחמה", עם ההדהוד של אותיות נ.ש.מ.ה, הוא תקליט של חמש שנים. עוד מלפני הקורונה. כל מה שעברנו מאז, כולל הבלתי אפשרי שנהיה אפשרי, כולל הבלתי ייאמן שמתחולל כאן מאז.

דווקא שירים מוצלחים מאוד משנות השתיקה לא נכללים פה. אני חושב על "זה לא בא בקלות", חוף עזוב מאהבות" ו"לא אבודים" עם קרן פלס. שלושתם מאוד טיפוסיים ואולי הם נשמרים לאיזה אוסף עתידי.

כמו מי שאיבד אמון אפילו בעצמו, בדקתי אם באמת שירים חדשים של ארצי זה "לחזור הביתה". ניגשתי לזה כמה פעמים, במצבי רוח שונים והמסקנה הזדקפה כמו סימן קריאה: זה נשאר נכון, אבל הסיבות לזה השתנו. מצד שני, מה לא השתנה.

15 שירים יש בתקליט הזה ואי אפשר יותר להתעלם מהירידה המשמעותית בכושר הביצוע של האיש. זה כבר ניחר מדי. לפעמים יש מנגינה שהיופי שלה גר בניואנסים דקים, חמקמקים, קשים להבחנה. קחו זמרת כמו ריטה בשיאה והיא תתעכב על כל ניואנס כזה, כדי שהאוזן שלכם לא תפספס דבר מהיופי הזה. אבל אם אתה מוגבל במנעד ודי צרוד, חלק מזה ילך לאיבוד.

עדיין, זה שלמה ארצי. הנוסחה עובדת, גם אם חלו בה שינויים קטנים. יותר פעמים הוא מעדיף רק ליווי קטן, קלידים, או גיטרה שקטה. גם החומר יוצא מהורהר יותר, פגיע, לא בטוח. מצד שני, מי לא.

רק בשני השירים האחרונים, העניינים מתיישבים על מסלולם, במיוחד באחרון, יחד עם כישרון בשם מיכאל קליין (קרבה משפחתית?) – "פעם טעים, פעם מר", שיר ארצי קלאסי, רק שהלחינו אותו אחרים: מיכאל קליין ואודי שניידר.

ארצי תמיד ידע לנסח את הישראליות העכשווית (בכל פעם, לעכשיו שלה) והנה הפזמון של השיר הזה: "אל תדאגי זה לא נגמר/ פעם טעים ופעם מר/ ולפעמים הלב נשבר/ מרוב דברים שלא נאמר". אי אפשר לדייק את זה יותר.