האאוטסיידרים הם אבי אמתי – שירה, קולות וכל הלחנים והמילים, שרון הלחמי – גיטרות ובס, ירדן הרמתי – גיטרות חשמליות ודניאל ברתיני – תופים. להקת רוק קלאסית, לא צעירה למרות שזה אלבום בכורה, עם סולן אנרגטי, אפילו אנרגטי מדי.

יש פה 14 שירים ורובם עוסקים בשברון האהבה והלב. על הפרק: הפער המטריד בין רמת הטקסטים להלחנות. אפשר לכתוב לב שבור באין-ספור צורות ואמתי משתמש בהרבה מהן, אלא שבדרך הוא לא מפספס שום קלישאה. חוץ מפעמיים ("שקט" ו"מעבר לפינה"), גם אין מי-יודע-מה סיפור. היינו, היה איזה רגע, זוכרת?, וזהו, נגמר. מה קרה? מה לא היה בסדר? אין לדעת ואמתי לא מנדב פרטים. ב"שקט", יש איזה ניואנס, איזו אווירה, שנותנת אולי להבין.

המוזיקה, לעומת כל זה, הרבה יותר משמעותית ומדברת, למרות שגם היא לא חפה מקלישאות. יש גבול לכמה אפשר לנחש את הצליל הבא והאאוטסיידרים חוצים אותו בלי למצמץ. אבל יש פה רוק כמו-שאוהבים-לכתוב בועט, למרות שאם תשאלו אותי (ולמה שתעשו את זה) מה יש פה לבעוט כל כך את אובדנה של האהבה? היה אפשר לזרום יותר לכיוון של בלדות-רוק שקטות מעט יותר, כפי שהם עושים לבסוף, רק לבסוף – שיר 14, ב"מעבר לפינה", באמת בלדה יפהפייה.

אמתי מגיש את השירים עם כל הלב והראוֹת. כבסיס, אני תמיד בא בטוב, אבל לא הצלחתי להאמין לו לרגע. מתאמץ מדי, משחק אותה מדי זמר רוק. לא כל טקסט אפשר לבעוט ולא על כל רגע בחיים צריך לשבור את התופים.

לא נלך מפה בלי להזכיר את עבודת הגיטרות המופלאה של ירדן הרמתי.