שלומי שבן, קמצן ידוע בשחרור יצירותיו הנהדרות, מוציא אלבום אחת לשש-שבע שנים ומאמלל כך את כל מעריציו. גם אותי. במשך הזמן שעובר מאלבום לאלבום, הוא כבר מכיר את שיריו החדשים ואנחנו יכולים רק לחלום עליהם. זה לגמרי מוציא מן הדעת. החומרים שלו כה משובחים, נובעים מכישרון כזה גדול ואחֵר, עד שנשאר רק לתמוה: מה לעזאזל לוקח לו כל כך הרבה זמן?
והנה הוא שוב כאן, עושה "תרגיל בהתעוררות" ומתחדד עד דקירה על המציאות הישראלית העגומה-מגוחכת. איקאה, יש יותר ישראלי מזה. ושיר על ראש הממשלה? וחייל הרוג בחברון? אלא ששבן, כמו שהוא, מעיף את כל זה למעלה. "בדרך לאיקאה" זה אצלו ביטוי לשלב בזוגיות, ראש ממשלה הרי לא בוחרים וחלל בחברון הוא מה שמקבלת אשת החייל כקונטרסט מצמרר למה שמקבלת אשת הרופא-המנכ"ל-השר-האדריכל-היבואן-העו"ד. שבן כותב ברור ובהיר אבל תמיד יש איזה סאבטקסט מתחת לשורות.
בשונה משיריו הארוכים בעבר, כאן מצמצם שבן את הגיגיו המולחנים לעילא לשתיים-שלוש דקות החתיכה. החריזה שלו מושלמת, העיבודים שמימיים, ההפקה המוזיקלית (אסף תלמודי ותמיר מוסקט) נהדרת וההגשה כל כך בוב-דילנית, עד שיש מצב ששבן מיצר על כך שקולו צלול מדי ולא שבור היטב כמו של המאסטרו.
שבן הוא יוצר טוטאלי ולמרות נדירות אלבומיו, הוא לא מהסס לתת פה את אחד השירים לנינט ("מלכה לב שבור"), משיקולים אמנותיים, יש להניח. גם את בחירתה של חווה אלברשטיין לדואט בשיר הנושא אפשר לרשום תחת הכותרת הזאת. שני הביצועים, אגב, מצוינים.
"הקולקטיב", להקת מוכשרים, מנגנת בשביל שבן את האלבום הזה, עם תפקידים בולטים למלודיקה (עידן רבינוביץ') שמעניקה צליל מיוחד ומזוהה לכל האלבום.
זהו אלבום השנה שלי וזה שרק אפריל עכשיו לא עושה עליי שום רושם.