רחלי וולשטיין, שם חדש אבל כבר מזמן במקצוע, מציגה אלבום בכורה, אחרי שהספיקה להופיע עם המשוררת רחל שפירא בערב משיריה, להקליט עם נחום היימן, להופיע בפסטיבל הכלייזמרים בצפת ועם גידי קורן בקנדה ועוד. היא מופיעה במלונות, בתי קפה, מועדונים וראיתי אותה אפילו בקניון בכפר סבא, מול כל הצריכה הנחפזת הלוך ושוב על פניה.

לוולשטיין יש קול פעמונים זכוכיתי, חזק וצלול, מטריד מספיק כדי להקשיב למה שיש לה לומר. ויש לה. חלק מהשירים מדכדך-משהו. "אתה זוכר", למשל, מציע סיבוב מושלם של אהבה-כאב-אהבה. "שיר לאשת נעורים" (מילים: נתן אלתרמן) בא לכאן בשביל לבסס את הדכדוך המסוים הזה. לצד זה, יש גם אופטימיות במידה כי "הוא שברא את העצב/ ברא את המחר" ("הוא שברא את האושר") ומחר הוא תמיד תקווה חדשה.

צריך לא מעט אומץ כדי לצאת עם טקסטים חשופים כאלה. "את" (שיר לדמותה שבמראה?) מציג משבר בזוגיות – למרות ש"הוא הרי תשובה לכל השאלות", היא "איזה שד מטורף משטה בך". השירים שהוזכרו כאן וגם "אל תלך ממני" ו"כמה מילים" מעמידים במרכזם איזה מצב חריף בין בני זוג. גם בשאר הטקסטים מוזכרות סיטואציות דומות.

וולשטיין כותבת בשפה בוגרת ובשלה ומדלגת על כל צעצועי העברית המקולקלים של צעירי העכשיו. יותר מנעים לשמוע ממנה משפטי אמת, המורכבים מאהבה, כאב, חיבוק, דמעה – החומרים שמהם עשויים החיים האמיתיים.

כל זה תפור לתוך פולק-קאנטרי-פופ אקוסטי, עם כינור דומיננטי, שבדרך כלל מוביל את האווירה בשיר. בשיר קצבי הוא קופצני ובשקטים הוא נמרח על הלב כמו חמאה טעימה. הוא והסלייד-גיטרה של סינגולדה, שכהרגלו, עושה פה קסמים. הלחנים של וולשטיין פשוטים, יפים וחודרים. גם פה מתקבל ממנה בברכה קו צנוע, בלי כל האקרובטיקה שממלאת היום את האוזן.

אלדד ירון עיבד והפיק מוזיקלית מעטפת הולמת ליכולותיה של וולשטיין ולצבע קולה המיוחד. החבורה, שבעוד שורה וחצי תצא מאלמוניותה, מפיקה מסביב לרחלי מניפה יפה והרמונית של קולות: אלדד ירון, אורן וולשטיין, אילת פיינברג, אבישי ספיר ושרון שר.

"מחכה למשהו טוב" – דיסק מעודד באיכויות שלו. תנסו – שווה.