דיקלה, בעיניי, היא הזמרת המזרחית הטובה בארץ. קראתם טוב. לא שרית חדד החפלאית, לא זהבה בן הדיכאונית ולא כל האחרות. דיקלה. מה שיש לאישה הזאת בגרון ובראש אין לאף זמרת אחרת בישראל. דיקלה היא זמרת מזרחית מהצד הערבי של העניינים. כשהיא יורדת לשלישוני הטונים המסובכים לאוזן האשכנזית, איש לא יכול להישאר אדיש. ויש לה קול, זאתי.
לדיקלה יש שני כוחות עיקריים שהיא משלבת ליצירה גדולה. הכוח האחד נמצא במילים שהיא כותבת. הנה: "אימא, אני אוהבת/ אותו כל כך חזק/ אני יודעת שרצית מישהו אחר// אימא, אל תכעסי עליי/ אני חיפשתי כל כך הרבה/ עד שהוא בא וקרא לי אהובה…, ("בֶּסָמֶה"). לכאורה, מה יש כאן? שיחת שישי-בצהריים בין בת לאם, כשברקע רחש הקוּבֶּה מיטגנת. אבל כשדיקלה שרה את זה, כמו סצנה מסרט ערבי, אתה מבין את כל האמת שלה וזה הכוח השני – ההגשה. דיקלה מגישה את החומרים שלה הכי אותנטי שקיים והדברים הפשוטים שיוצאים ממנה
עושים שינוי בתוך האוזן. ממש כך. יש לה עוצמה גדולה ונוכחות נהדרת.
הנה איך שהיא מחכה לו כשהוא מאחר: "שבע בערב, עדיין קר לי/ והוא לא בא אליי, הוא לא בא/ לא יודעת מה יש לי/ עדיין קר, האם זה נגמר/ אל תבקש שאתחנן עכשיו/ אל תבקש שאוותר/ גם אני רוצה לדעת/ רוצה לראות את מבטך/ כשאנחנו לא ביחד/ לבי נטרף בזיכרונך…", ("שבע בערב"). צריך לשמוע אותה רועדת את השיר הזה, ואם זכרוני עוד איתי, היא שרה את הפתיחה שלו בתפקידון שהיה לה ב"בלדה לאביב הבוכה", סרט ממוטט.
דיקלה מביאה למיצוי מושלם את הערבוב שהיא נותנת לפופ מערבי ולמוזיקה ערבית שורשית מבית הענקים אום כולתום ופריד אל אטרש. הביצוע המצמרר שלה ל"here comes the rain again" (היוריתמיקס) מאשרר את היכולת המופלאה הזאת שלה.
עידו אוחיון הלחין איתה את רוב השירים, עיבד והפיק מוזיקלית, בלי לאבד את דיקלה בדרך. אל תוותרו על המוזיקה שלה.
השארת תגובה