זהו אלבומה החמישי של התקווה 6, להקה ישראלית, ששרה מקצבים ג'מייקניים בעברית. "אם אפגוש את אלוהים", "לילה לבן", "בפרדסים של גן עדן", "כל יום מחדש". מצלצל משהו? זהו, זה הם, עם הסולן האנרגטי וכותב כל השירים עמרי גליקמן, אחותו שלי ועמית שגיא.

עכשיו הם עם "עוד פעם פעם" ו"הכי ישראלי", שזה טקסט ממצה: "במבה במבה, מסטיק עלמה, מתל אביב עד בן גוריון/ שקל שנקל, אוי כפרה, אריק איינשטיין הגדול/ היידה היידה, היידה היי-טק – למשטרה 1-0-0/ דמקה דמקה, מטקה מטקה, אוהבים אותך שמעון פרס…". הטקסט הזה יושב בדיוק איפה שגליקמן יושב. הרובד השטוח, מלמעלה, כמו שקראתם – סממנים ישראליים: במבה, כפרה, מטקות ושימון פרס. אבל תסתכלו מתחת, לגלות את הנדבך הנוסף ביצירה של גליקמן. הוא תמיד נמצא שם.

שלא כהרגלם, החליטו התקווה 6 להיעזר הפעם במפיק מוזיקלי חיצוני. ברור שזה נפל על פילוני (דני קרק), שחוץ מהעובדה שאדם בגילו עדיין מחזיק בשם נעורי-הבמה שלו מימי שב"ק ס', יש עליו טונה כישרון והוא הבחירה הטבעית לרגאיי ולכל מה שקשור במוזיקה ג'מייקנית. הבנאדם החזיק אולפנים באי של מארלי, פור גוד סייק.

לא הכול אהבתי. כלומר, בשירים כן, אבל הנה מה לא. גליקמן מספר על העבודה: "…השירים נוגעים  במגוון נושאים – מחאה אישית, חברתית ופוליטית, מחווה לישראליות, שירי אהבה חיפוש וחופש. הכול עטוף בגרוב וקצב ותמיד במחשבה איך זה יישמע וייראה בהופעות". הופה. סליחה, מר גליקמן, אתה כותב מוזיקה להופעות? כי זה מוריד ממך הרבה. בעיניי, למרות שאי אפשר להתפרנס ממכירת דיסקים והאוכל נמצא בהופעות, טוב לה ליצירה שתיכתב מהשיקולים המסורתיים. אחר כך אפשר לקחת אותה להופעות ולהתחרע עליה כמקובל.