זהו אלבומו הרביעי של עמדי, זה שאתם יודעים את השירים שלו בעל פה. לפני שהקשבתי לו, לקחתי כמה דעות קדומות וסגרתי אותן חזק במגרה. לא עזר לי. אני עדיין מתקשה להבין מה הסיפור.
תראו, עמדי כותב את המילים הנכונות. משפטים יפים, בעברית נכונה (הוא לא שר בהגייה תקנית, אבל זה כבר סיפור נפרד). למילים שלו יש אווירה כזאת, מחפשת אמיתות, בורחת מקלישאות, אווירה טובה. הכול בַּמקום, אבל מה בעצם הוא אומר?
הלחנים של עמדי מוצלחים מאוד. כמה ממש יפהפיים. מלודיות כאלה, שמחליקות על האוזן ונכנסות פנימה. באמת טוב מאוד. הבעיה היא שעמדי עוד לא החליט מה הוא רוצה להיות כשיגדל – אהוד בנאי, או שלמה ארצי? אני לא מומחה עצום ליצירה שלו, אבל לפחות בדיסק הזה הוא נשמע רוב הזמן כמו מי שרוצה להישמע כמו שלמה ארצי, עם קצת חינחוני גרון של אהוד בנאי.
את הדיסק הזה הפיק מוזיקלית פטריק סבג, שעובד עם ארצי בשנים האחרונות והביא קצת מהאווירה. גם סינגולדה פה עם הגיטרה, בכמה שירים. גם גלעד שמואלי. סבג, כך נדמה, מוציא מהמקלדות שלו החלטות ברורות בשביל עמדי: כמעט בכל שיר, איזה ריף מזרחי-ערבי. עמדי שר על אמריקה וסבג משאיר אותו כאן. העניין הוא שזה עמדי שצריך לבחור. אם היה שומע לי, הייתי אומר לו להשקיע מאמץ ולמצוא את הקול המזוקק מאוד של עידן עמדי ולשאוף לשם. ארצי ובנאי יש לנו כבר.