אלבום בכורה למימון בן שושן, זמר-יוצר צעיר ומאוד מוכשר. כמובן, פופ ים-תיכוני, אבל עם רק חלק מהמטרדים. קודם כול, הקול. האמת, אין הרבה קולות כאלה בסביבה. בן שושן מחזיק שתי אוקטבות כמו כלום ויש לו גם מעבר לזה. רוב השירים מתחילים, כמקובל, בנמוך וברגוע ואז הגיטרה מרימה ובן שושן פותח גרון, שאין דברים כאלה.

יש פה 12 שירים, רובם בלדות מרגשות ורק מעט מאוד שירי כפיים ורחבה. בן שושן כתב, הלחין והשתתף בעיבוד רוב השירים וכבר אמרתי, מוכשר מאוד. הלחנים לא מאוד אופייניים לז'אנר. תזמור אחר, תוריד חליל ערבי ותשים אקורדיון וזה עף מהזמר הים-תיכוני ישר לבנייני האומה.

והנה הגענו לטקסטים. אוי, הטקסטים. למה, למה ועוד פעם – למה. פנינים כמו "מתערב עם הלב שאני זה שצודק" ו"אם את הולכת עכשיו, זה אומר שניסינו הכול" טובעות בים של מלל סתמי בתחביר גרוע. לא, אני בעצבים מהעניין הזה. איך אפשר לבזבז כישרון כמו בן שושן על שירי "תחזרי אליי" ו"אַת כל עולמי" כאלה? מישהו היה צריך לקום ולהגיד לילד – אתה שר נהדר, ההלחנות יפות, לכתוב מילים – פחות. שאחרים יכתבו ואתה תלחין בבן-שושנית. יש לך רעיונות משלך מה צריך להיות בתוך השיר? נהדר, זה יקל על הכותב.

עטיפת הדיסק, עליה מודפסות המילים, היא שערורייה בפני עצמה. שגיאות גסות בעברית, טעויות הקלדה ושאר ירקות. איזה פער מטורף בין השירה של בן שושן למִנהלות

הכושלות האלה. חבל.