אלבום הבכורה של נדב הולנדר, שמנגן עם אלון עדר ולהקה, המוזיקאי שמאחורי ההצגה "מייקל" ומאחורי "אבי הזמר". הולנדר, כישרון מוכח, מנגן כאן על כל הכלים (לבד מכינור וחצוצרה) ונותן עשרה שירים, שכתב, הלחין, עיבד, הפיק, חיתל ולימד ללכת. "מתת" ו"עוגן" הם שני האולפנים שבהם הוקלט הדיסק.
הולנדר כותב שירים מתוחכמים ומתחכמים בסגנון של יוני בלוך. קצת מחשבות נונסנס, הומור דק, ציניות מלמעלה וקצת אבקת ביקורת עצמית. השיר "אופניים" הדהד לי את "בן בסט", של אולארצ'יק.
גילוי נאות: כשאני כותב שמישהו מזכיר מישהו, אין הכוונה להוריד מערכו. אני מנסה כך למקם לכם איפה נמצאת היצירה שאני מסקר כרגע, כי הרי אני לא יכול להדביק לכם פה העתקים קטנים מהדיסק.
לאורך כל הדיסק, קיבלתי מהולנדר את התחושה שאני פטור מלהתייחס ברצינות ליצירה הזאת שלו. לקחתי.
הוא מנגן נפלא, מעבד נהדר ושר הרבה פחות טוב. דיסק כיפי, מעלה חיוך ומגלה כמה נקודות מבט מעניינות על העולם.