לאביגיל כהן – להקת חיל חינוך ותאטרון צה"ל, מחזות זמר, רוק וג'אז – זה הגיע עד כאן. אז היא יוצאת לדרך חדשה. במשך לתכנית פעולה זו, היא פונה גם לגורל שלה ומדברת על לבו, שיזרום איתה, אם זה לא קשה. כל ההתפרצות הזאת מגיעה על רקע של יחסים שכשלו, שכנראה זה נושא היחיד שכותבים עליו שירים היום, רק שלא יחסר.
אז כהן פורחת לחיים חדשים ופורשת את כל התהליך: הסיבות, ההחלטה ללכת, הגעגוע שלאחר ההחלטה, כי המטרייה הדחוסה של הזוגיות שלה יכולה כנראה להיראות כמו משהו להתגעגע אליו כשיורד גשם. כהן גם מודעת לחלק שלה בטנגו הזה ויודעת שכמה רחוק שתלך משם, את עצמה היא לוקחת איתה.
יש לה יכולת לשחרר מהמילים הכלואות את החלומות. היא הולכת עם מבט ארוך קדימה, חמושה באירוניה הדקה שלה. בהמשך, היא בודקת את מצב ה"לבד" שלה, וכשהאקס כבר יוצא עם מישהי אחרת, היא שואלת את עצמה, כמו אלפי עוזבות אחרות: אולי עשיתי טעות איומה?
המנגינות כיפיות, זורמות יפה ומעבירות את הטקסטים. כהן יוצרת מאוד קרוב בסגנון לאיה כורם, גם גוון הקול שלה מזכיר את איה כורם, רק שהיא הרבה יותר טובה מאיה כורם. נקייה מהאובססיה להתחכם, היא מעבירה תריסר שירים פשוטים, ממזריים, קורצים, קצת עצובים, עם מבט רחוק קדימה. כמו כולנו, לא?