יובל רום הוא חייל, בן 21, או לפחות היה כששלח אליי את האלבום הזה. זה היה מזמן. הוא טוען שהאלבום ישמח את החיילים, יוריד את שיעור תאונות הדרכים ויגרום למשפחות פולניות לדבר שוב במהלך הנסיעה. אחרי 13 שירים, המון שאלות, מעט מדי תשובות ועצבים, כן, עצבים, אני לא בטוח בקשר למשפחות הפולניות. יש מצב שהן תמשכנה לשתוק במהלך הנסיעה, איש בפינתו. אני שתקתי ואני רק ישראלי-צפון-הונגרי עם מבט לפולניה.
יש באלבום הזה לא מעט שירי-יחסים ובדרך כלל זה יושב על שרטון. למשל, כשהיא חזרה מיפן: "היא חזרה מיפן/ ושוב אין לה לאן ללכת/ היא רק רוצה ללכת/ מכאן". זה לא ציטוט, זה כל השיר. או, שוב למשל, כשהוא מנסה להתכוונן על חלון הזדמנות קצר מן הקצר: "זה נגמר הרבה לפני שהספקת לומר/ את כל מה שרצית להיות/ אני זה כמו חצי בן אדם/ קם, שותה, נופל ונעלם// …לפני שנייה הכול זז/ אחרי דקה זה נעצר/ הזמן קצר כמו שתי סיגריות/ זה קלישאות של העבר…". נגמר לפני שהספיק. זה באמת נורא להישאר עם המילים שלך בתוך המחסנית, כשהאוזן אליה זה מכוון חולפת ביעף ונעלמת. עוד אחד: "…אז עכשיו את על כביש מהיר/
וזה יום ועוד יום/ אבל לברוח זה לא להגיע/ בדיוק כמו לעמוד במקום…". אחרון ודי: "מה יהיה עליי/ מה יהיה עלינו/ מה יהיה עלייך/ מפליגה בחזרה/ הכישלון מאחורייך// יש לי כדור בקנה/ וחלום אחד רחוק בכיס/ ומה יהיה עליי?/ מה יהיה עליי?". מייאש.
למה עצבים? פעמיים. פעם אחת – מדובר פה באמת במוזיקאי-על שמנגן בכל הכלים, הקליט, עיבד והפיק בעצמו הכול. ברור שיש לו יכולות וכישרון ברמה הגבוהה ביותר ועדיין השירים שלו משחקים אותה קשים להשגה. יש לו דרישות ממך, המאזין. האוזן שלך צריכה להתרגל. מילא, הלחנים. אפשר היה לצפות ממוזיקאי ברמתו למשהו קצת יותר מלודי. לא שיתחנף לאוזן, אבל קצת יותר מנגינות, יותר מגוון. הבנאדם כתב עיבודים שכאילו עושים לך דווקא. הליווי הכי לא צפוי. זה לא זיוף, כמובן, אבל (עד שמתרגלים) זה נשמע צורם.
פעם שנייה (אנחנו בעצבים, כן?) – ברור מהצליל הראשון שהבחור בא ליהנות ואם זה בא על חשבון המאזין – שיהיה.
רום מגיש את כל היופי הזה במה שנשמע כמו טייק אחד, לפחות מבחינת השירה. יש לו טנור נחמד עם מנעד עצום כלפי מעלה, פלצט וכל החבילה. ככה שבשיר החמישי או השישי, האוזן מתחילה להתרגל ואתה אומר לעצמך – "וואלה".
לאן כל זה הולך? הנה הוא מסכם: "עוד מעט יגיע מחר/ והוא יהיה כמו היום/ בדיוק אותו הדבר/ עוד מעט יגיע מחר/ והוא יהיה אותו דבר…". כיף, נכון?