הנה משהו קיצוני: איש מחשבים בשנות השישים לחייו, בן 69 אם כבר מדברים על זה, פנסיונר של שירות המדינה, לא עסק מעולם במוזיקה. בדרך כלל היה קהל נאמן של מוזיקת האינדי הישראלית, עד שהחליט שהוא רוצה גם. קוראים לו מאיר הוברמן ואפילו הוא לא ידע שהוא כזה. בקומוניקט, הוא מודה: "אף פעם לא חלמתי להיות מוזיקאי, אבל קינאתי באלה שיש להם את היכולת הזו. באלבום הזה, אני מגשים חלום שלא נחלם. גיליתי בעצמי את התעוזה לכתוב מילים ולהלחין אותן, לפני שמשהו בראש אומר לך לעצור, להגשים את החלום לפני שתצרוב אותו השמש. התגובות המרגשות שקיבלתי הוכיחו לי שזה היה שווה את המאמץ".

מה עושה בנאדם עם חלום כזה? הולך ליוצרת עינב ג'קסון-כהן ללמוד פסנתר. מפה לשם, השיעורים הפכו למפגשי יצירה, שירים נכתבו, מנגינות הולחנו, עיבודים קפצו על השולחן ונהייה אלבום. כשאמרנו את כל זה, שם האלבום לא באמת מפתיע.

ברשותכם, אפרוק כבר כאן את הגיבנת שהתיישבה לי על הגב, כשהאזנתי להוברמן: זמר הוא לא. אין לו קול, רק משהו חרוך וצרוד וגם מנעד קשה למצוא אצלו. בגבוהים הוא בקושי ובנמוכים הוא ניחר. בכל זאת, מצאתי בטקסטים סיבה מספיק ראויה להופעת האלבום הזה בעולמנו, עד שבכלל לא משנה כל כך איך מגישים אותם. הוברמן, וזה ניכר מהצליל הראשון, לא מרוצה מהמצב. גילוי נאות: בדברים האלה שאני כותב, אני בדיליי פלילי, כך שאין לי באמת מושג מתי יצא האלבום, או מתי נכתבו השירים, אבל אלה שירים שמוחים על המציאות.

בבקשה: "מנסה לאלחש מציאות/ שמורדמת מונשמת מזמן/ המלך פשט את בגדיו/ אין לו כבר מה להסתיר/ בשרביט הקסמים המשומש/ הוא רוכב על גב שקר גלוי/ משיח בדוי משיח בדוי/ על גב חמורים לבנים…", ("אין לי"). שוו בנפשכם, מיהו אותו מלך עירום

שרוכב על גב שקר גלוי.

הלחץ להגשים את החלום יכול לעלות ממניין שנותיו, אבל גם מהמצב הפוליטי-חברתי:

"חלומות צריך להגשים מהר/ שלא תצרוב אותם השמש/ שאם לא כן ייבלעו/ בשיני הזמן הנוטף/ שאם לא כן ייבלעו/ שלא ייתָלה בהם הספק/ צריך להעז ורחוק/ שלא יקפוץ עליך היום בזעמו/ שלא תצרוב אותם השמש", ("חלומות צריך להגשים מהר").

הנה עוד אחד: "עד שיסתלק כל הרוע והרה"מ/ אני אשב לי על ענן ורוד/ מביט למטה כמו נח/ אם כלו המים…", ("תופס עננים"). אני יודע, במקור כתוב "הקלו המים…", בק', אבל גם בכ' זה זורם.

מטבע הדברים, המצב בחוץ משפיע על המצב בפנים, עד שזה נהפך לתמונת ראי: "שוחים במים עכורים… את לידי ואני לבד… כל הזמן שוחים אל החוף/ את ואני והלבד הזה/ ולא מגיעים…", ("שוחים לאן").

גם: "…אני פסקול מושתק/ של מציאות רועמת… אני גרגיר של חול/ על שפת העם…

אני לא מרגיש כמו עם/ אז למה הם חושבים/ שהם יודעים/ מה אני חושב/ מה אני אוהב

מה אני רוצה/ אני מעומעם/ אני מצומצם…", ("סליחה לא אני").

המנגינות של הוברמן דווקא נעימות מאוד. מלודיה יפה וקליטה, אבל לא מאלה הנמאסות ברגע. משהו אצלו מזכיר לי את שמוליק צ'יזיק המנוח, אללה ירחמו, במה שהספיק להלחין לפני שהלך לשיר למעלה.

עינב ג'קסון-כהן היא שותפה מלאה באלבום הזה, ניגנה בכל מה שקלידים, השתתפה בהלחנות והפיקה מוזיקלית. גם שרה מדי פעם.

הוברמן מסיים כך: "כמו טרם נשמע/ אבל שומע במו אוזניי/ כמו תוהו ובוהו/ וחושך על פני תהום עמוקה/ ותחתית לא נראית/ כמו עם הגב אל הקיר/ פלדה קרה// …כמו לא הייתה ארץ מעולם/ אבל ישנה/ כמו דמוקרטיה אמיתית/ הכול מוגבל/ כמו שנאת חינם לפני חורבן בית שלישי/ מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו/ כמו אין תקווה לאדם/ זו רק מילה", ("המנון סיום"), והניחוש שלכם טוב כמו שלי – אם הכוונה לסיום האלבום, או לסיום המדינה כפי שהכרנו אותה.

שעה של נחת, מעורבבת גירודים מזדמנים, נתן לי האלבום הזה של מאיר הוברמן, בנאדם שהעז ורחוק.