בן דון לי הם שני אחים ירושלמים. אדיר, המתופף, הוא סטודנט למדעי המחשב ונאור, הסולן, עובד בסושיאל של עיריית ירושלים. אחר צוהריים אחד, לפני כשנה, נאור נכנס לסלון, תפס את האקוסטית והשמיע לאדיר שיר חדש שכתב. השיר הזה היה "את והחמוּס שלך", שלא לומר "יאללה, יאללה, את והחמוס שלך" ומיד היה ברור להם שהם הולכים על בדיוק כזה לאורך אלבום שלם. "אחרי שעות של חזרות במקום בינג' בנטפליקס, נסיעות ברכבת לאולפן במקום לבקר את הדודה וסופ"שים של מיקסים במקום לצאת לדרינק הביאו אותנו לכאן", הם כותבים בקומוניקט ומיד ברור לכולם שהם באו לעשות מה בראש שלהם, שזה לא בהכרח כולל תחביר סביר. גם למשל: לא להסביר למה אדיר ונאור ברק זה בן דון לי. אבל נשארנו בחיים אחרי הגשם המטורף, נשרוד גם את זה.
אני עוד מתעכב שנייה על שם האלבום: "הרגע שלפני הביס הראשון". מצב זמני להחריד, אבל פתוח לרווחה. הכול יכול להיות ולקרות בביס הראשון, מכל דבר. קשת עצומה של טעמים והתרשמויות. לכן הרגע שלפניו הוא קצר ואין-סופי בו-זמנית. עוד שנייה תנגוס בזה את הביס הראשון, אבל רק עוד שנייה. עד אז, הדמיון שלך יכול לעוף בלי גדרות לכל מקום שתבחר. זה מיוחד, הרגע הקטן הזה, שלפני הביס הראשון.
"…להיות עצמי זה לא קל/ אדם אחר שיחקתי וחבל/ אעשה צחוק מעצמי/ עד שסוף סוף אהיה כבר אמיתי/ עניין מציאותי// ברגעים קשים אני נתקל/ בשאלות של השקפה/ אז אני נזכר בטוב וגם ברע/ ויודע שמזה לומדים לפעם אחרת/ ככה משתפרים, ככה…", ("שאלות של השקפה"). זה השיר הפותח את שביעיית הקטעים של "הרגע שלפני הביס הראשון" וקשה להתעלם מהציניות השובבה. אהבתי את המהלך: אם אתה מזייף את עצמך, לחזור לאני-האמתי שלך כרוך בלעשות צחוק מכל מה שהיית עד עכשיו.
מכאן, זה דוהר קדימה, טקסטים בהירים המשקפים הרבה שאלות אצל היוצרים. החשובה שבהן, בעיניי: "מה אני עושה כאן/ עושה כאן בכלל/ אולי תעזרו לי/ אני מבולבל// יושב כאן עם גיטרה/ שר שירים שהיו/ ולא מבין למה הם נגמרו…", ("מי אני"). הרגשתי טוב שאני לא לבד עם דעתי הידועה על כל הבבל"ת שמציף אותנו היום במרחב המוזיקלי. איפה הם באמת השירים שהיו, אלה עם העברית הלא-שבורה, עם הרעיון, עם המשפט שמתחבר לבא אחריו, למה הם נגמרו? אני יודע למה, אבל זה לא המקום.
המוזיקה של בן דון לי מקפיצה את הריהוט ועושה שמח. לנאור ברק יש קול נהדר, מנעד עצום וחבילת רוק-בלוז-פופ שיושבת לו חזק בגרון ולפעמים הוא עושה דיסטורשן עם הקול. גם אם השירים קצת מתהבלים בקצוות, עדיין הביצוע שלהם מוקפד, חזק ונכנס וזה מה שחשוב – זה נכנס.
הכול קופץ ובועט, עד השיר המסיים, "מאיפה באת לי", בלדת אהבה מקסימה, יותר שקטה, איטית, מבליטה את ההגשה הנהדרת של נאור ומסיימת יפה את החבילה.
אהבתי.