תמיד טוב להתחיל בקומוניקט:

"רוית סלמון היא זמרת יוצרת בולטת בסצנת האינדי-רוק הישראלית. המוזיקה שלה מתאפיינת באלמנטים של פאנק רוק, בלוז ואלטרנטיב. חומריה של רוית כתובים בשפה העברית ומוגשים באומץ ותעוזה, תוך הפגנת יכולת יוצאת דופן לתפוס את הרגעים הקטנים והפחות מדוברים ולתת להם ביטוי".

ערן צור, יוצר שאני מעריך מאוד את דעתו, מצוטט פה ואומר שהיא "אמנית שוברת מוסכמות, היודעת לבטא את עצמה בדרך מפתיעה ומקורית". עד כאן.

אגב, פעם אחת אני מוכרח לשאול את זה: אינדי-רוק זו סצנה? אלטרנטיב זה סגנון מוזיקלי?

אחרי הרבה (מדי) זמן, ישבתי שוב עם האוזניות. בתפריט נתנו זמרת עם קול טוב. זהו אלבום הבכורה שלה – "בין התקרה לרצפה". הקשבתי. אני אוהב להתקטנן עם הנתונים מהקומוניקט, כי מה כבר נשאר לי. זה אכן בעברית. החומרים מוגשים באופן סביר. אומץ ותעוזה לא מצאתי כאן. סלמון היא לסבית וזה מופיע בשירים. מה האומץ כאן?

הבעיה העיקרית ביצירה של סלמון היא התוכן. המילים. ברשימת הקרדיטים מצאתי מישהי שעסקה בייעוץ אמנותי ועיבוד טקסט. שפטו בעצמכם: "ואולי לעולם לא אהיה מוכנה/ אין רק דרך אחת נכונה/ זה לא הייעוד שנתן לי האלוהים/ אז אל תשאל מתי, תשאל האִם… אני לא פחות אישה/ לא משנה מה אומרים", ("בחרתי"). מהקליפ של זה הבנתי שסלמון בוחרת שלא ללכת בדרך שמסלילים לה. היא לא תעשה "וי" על ילדים, רק כי ככה מקובל. סבבה, לי בטח אין מילה רעה להגיד על זה, איש-אישה ובחירותיהם.ן, או איך שכותבים את זה. אני רק יכול להתייחס לרמה של הטקסט. נמוכה. גם שירי מחאה יכולים ליהנות משפה מתוחכמת ומרמה גבוהה של הבעה. וגם: את לא פחות אישה, זה נכון, אבל כן משנה מה אומרים, עובדה שאת מתעסקת בזה.

הנה עוד משהו: "אמרתי לא, אז אל תנסה שוב/ לא אצא אתך אפילו לסיבוב/ הדעה שלי לא השתנתה מאתמול/ כשאתה מדבר, אני צריכה אקמול!", ("לא נורמלי"). מישהו מתקרצץ עליה, לא מפסיק להתקשר והיא בכלל לא בעניין שלו. האפשרות להגיד לו את זה ממש בטלפון, כשהוא מתקשר, כנראה לא על השולחן. גם פה – סבבה, לא בעניין זה לא בעניין. אבל למה זה כתוב ככה? מה זה "כשאתה מדבר"? את הרי לא עונה. "אקמול" כחרוז ל"אתמול"? נו, באמת.

יש פה בעיה: הכותבת, להלן סלמון, בטוחה שהטקסטים שלה "מגניבים", "קוליים", "שוברים", או איך שקורא לזה הדור שלה, בעוד שהם פשטניים מאוד, עוסקים אולי באספקט חשוב של החיים, אבל מתארים אותו חלש מדי, פשוט מדי, לעתים תוך זילות השפה. גילוי נאות: לפני רוית סלמון, האוזניות שלי היו בסקיצות של מאיר אריאל ל"…וגלוי עיניים" ו"ירוקות", שיצאו עכשיו. יכול להיות שהמעבר היה חריף לי מדי. אני יכול להבין אמן שרוצה לשיר על עצמו, חוויותיו, דעותיו ומגדרו. נהדר. קח את זה למי שיודע לכתוב שירים, שיעשה לך מזה שירים. אחר כך, תלחין. דוגמה קטנה ונעוף מפה: אני הייתי קורא לשיר הנושא "בין התקווה לרצפה", כבר עושה את זה אחרת.

המוזיקה של סלמון דווקא מספקת את הסחורה במלואה. רוק גיטרות מלא, אומנם צווחני לעתים, אומנם מנסה להיות "שובב" לפרקים, אבל בסדר גמור. היא מנגנת גיטרה חשמל וסוחטת ממנה דברים יפים. גם העיבוד וההפקה של יהוא ירון – ראויים. עודד לוי – תופים, אמיר שחר – גיטרה ויהוא ירון – בס.

יש לה קול נהדר, מזכיר קצת את ריקי גל הצעירה, טווח גבוה לגבוהים והיא מגישה את החומרים שלה כמו שצריך – בועט, בוטה ואינדי…

הגעתי לתמימות דעים עם 40 המעלות שבחוץ כרגע: האלבום הזה, לו נכתב על ידי מי שיודע לכתוב, היה נשמע טוב בהרבה.