הנה מעבר לפינה הוא מתמתח
עם הפרצוף הזה – חמישים ואחת
עליז מדי על העשור שהוא פותח
שאחרים כבר יסגרו, לו לא אכפת
ככה שהוא מקפץ, נותן קידה – "הגעתי"
כמו מי שמחכה למחיאות כפיים
אני בצד בהלם, עוד לא נרגעתי
והוא כבר על הספה בלי נעליים
שם רגליים על השולחן – "נו, איך הולך?"
ולא נשאר לשמוע, פורק את המזוודה
עם קצת אומץ, את צווארו אני מועך
אבל עונה לו באיחור – "יופי, טוב, תודה"
ברור שמצבי על הפנים בלי כל יכולת
מציע לו משקה והוא נראה חסר דאגות
באמצע הסלון עומד, זוקף את הכרבולת:
"את 50 העפתי כבר מכל המדרגות"
חמש דקות אצלי וכבר מרגיש בן בית
מכין קפה, מצא את העוגה, המנוול
אני מראה לו איפה המגירה של הגרביים
אבל יודע מי פה המנהל מי מנוהל
זה הוא יחליט מתי הזה יכאב, מתי יפסיק
ואיזה מין צורה תהיה לקמט החדש
והוא יקבע אם יש עוד כוח מֶתֶק להמתיק
ומה צריך לזה וכמה מה להוא נדרש
אשר על כן, הוא מיתמם, אך עם חיוך של נשר:
"אני רק הצינור שלך לחמישים ושתיים"
קשה עם המילה הזאת, קשה לחרוז לה פשר
אולי כמו פֶּן אני מרגיש אזוק בנחושתיים
והוא ירים ימים, יקפיץ שעות וחודשים
רק אז אני תופס אולי בפעם הראשונה
שהממזר הזה עם מנהגיו החדשים
לא רק שלא קראו לו – הוא הגיע לשנה
מילים: בני איתן