מה טעם ראינו לצאת החוצה ביום העצבנות ושוב למנגֵל עצמנו לדעת, איש לא יֵדע לומר. אולי זה המעבר החד-אין-שני-לו בין יום הזיכרון ליום העצמאות. אין זאת אלא שבנסיבות מחמירות כאלה יצאה החלטה מלפנינו – לקום מחר בבוקר עם שיר חדש בלב. ניסיון-בוסר להתחכם עם "ואם לא מחר אז מוחרותה-הא-הא-יִים" לא עלה יפה, שכן מוחנו החלול פועל בשיטת נגעת-נסעת.

לכן קמנו לנו בבוקר הבא, שטיבליך שלי ואני, שינסנו שינוס, עמסנו עמוֹס ונכנסנו לאוטו. עד מהרה מצאנו עצמנו זוחלים בנחישות פגוש-אל-פגוש. במקום שהיה רק לא מזמן כביש עמדו אלפי מכוניות והתקדמו באפס מהירות. בתוכן ישבו אנשים, שכמונו חגרו חגור ואף אבנטו אבנט ופני כולנו אל הטבע, שיאספנו כבר אל חיקו הירוק ומיד, את כולנו, באותו זמן ממש.

לא אותנו תתפסו מוותרים על מטר של כביש ואם במלחמה הזאת צריכה ליפול מראה – שתיפול. לא זה הזמן לחשבונות קטנוניים, שעה שעל הפרק עומדת שאלה הרת-גורל: הנספיק, אוי ואבוי לנו אם לא, להגיע אל אותה שכיית חמדה קטנה, מוקפת ירק ומוצלת, עם כיווני רוח ידידותיים לגחלים? או בשתי מילים: "המקום שלנו"? האם נהיה שם ראשונים, או חלילה מישהו יחמוס את המקום לפנינו? רק מלחשוב על זה, ימיננו מדביקה את הצופר לרצפתו, מה שעושה שמות בצבע של הכנפיים. מאחור ראינו את שטיבליך, לא ייאמן, רושם לעצמו: "בשנה הבאה – לצאת מוקדם יותר".

הפניות הרבות שבדרך, לאתרי טבע מפנקים, מוסדָרי פיקניק על כל מצביו, חולפות מיותמות ואיש לא פונה בהן. לסיוטנו המתגשם מתברר שאכן פני כולם אל אותו הפארק "שלנו". אף אחד לא קונה שום אתרי טבע מפנקים. כולם הולכים ישר למקום שלנו, אל פינת הקסם שטיפחנו שנים, לשבת במקומנו על הסלע המיוחד שלנו, להתמכר לרוח הקלילה ולחוש עצמאות מדאורייתא.

הסחרחורת שמחשבות כאלה מערבלות בראשנו מעיפה לשוליים את הרכב שמימיננו, אבל אין לנו זמן להתעכב אצלו. אנחנו דוהרים, שלושה קמ"ש לפחות, החלטיים יותר מתמיד לכבוש את חלקת אלוהים הקטנה שלנו, ורק שלנו, ושום דבר מלבד שלנו. שטיבליך מאחורה: "בשנה הבאה – לחפש מקום אחר". אידיוט.

והנה שער הכניסה אל ממלכת "על האש", רחב כדי מכונית שלמה. כמעט. זאת הנקודה הכיפית, שבה שלושת הנהרות העצומים של כלי הרכב מנסים להתכווץ לתוך מסלול אחד. הפסקול של זה הוא פח נמעך לפח ואלפי זהרורים של זכוכית ופלסטיק מרצפים את הכניסה בואכה גן עדן. כאן בדיוק, הפנס השמאלי, שהחזיק מעמד יפה כל כך עד עכשיו, מאבד את זה ונכנע לפרכוסי ההגה שלנו. כפרה, העיקר שהקדמנו את הרֶנוֹ ההוא, זה עם העיניים החמדניות, ראינו שהוא זומם להגיע שנייה לפנינו למקום ש ל נ ו. עוד קטנה אחת ימינה, יעלה כמה שיעלה, מקמטת את הפגוש הקדמי ושטיבליך מזרז את עפרונו: "בשנה הבאה – נהג אחר".

עברנו. דרך עפר, דוקרנית משהו, משנה את האיזון העדין שרק כרגע עוד התקיים בינינו לאופק. במצב שיפועי מבשר רעות זה קלטנו מיד את ההנהון של שטיבליך. הו, מרפי-מרפי, איך דווקא היום מצאת דווקא אותנו? בדקנו. 4,600 מכוניות עברו שם באותו זמן, רק אנחנו נקרנו את הגלגל האחורי, ואיפה? מטרים מהתהילה. רק לא להישבר עכשיו. זקפנו סנטר בקוממיות, השלכנו את מרפי לקוצים שבצד הדרך (זה מרפי אורגני) והמשכנו לקרטע, מרבעים את הג'אנט, העיקר להגיע כבר. בעיטה אחרונה בדוושת הגז השאירה אבק לדולקים אחרינו והנה אנחנו במקום שלנו. "ריק!", אנחנו צורחים בהיסטריה. "תראה שטיבליך, ריק לגמרי!". שטיבליך רואה רק מחברת שדווקא מתמלאת: "בשנה הבאה – פחות נחישות, יותר אוטו".

"אחי, תביא אש"

פרקנו את הציוד, מסמנים את הטריטוריה ולא משאירים מקום לשום טעות, שתחפש לה מקום אחר. דקדקנו במצוות המנגל לפרטיה, שורקים את "הן אפשר" בדבקות. בעוד הגחלים רוחשות, שלחנו ממעבה האפלולית הקרירה מבטי חמלה מזויפים אל המאחרים להגיע, הטורחים מיוזעים במוטות אוהליהם. נשמנו בעליזות מלוא לוגמנו אוויר צח של ניצחון, מהול בסלסולי עשן מהבשר הנצלה. עצמאות, נו.

פתאום נהיה לנו יותר צל. "אחי, תביא אש". הנה זה מתחיל. תמיד יהיה הטמבל שבא לעשות מנגל בלי גפרורים. מבטנו המזלזל הפך מאוד-מאוד זהיר עת פגש בהר-אדם מזיע וזיפי, לא אחד שיבין את ההומור הפתלתל שלנו. "בבקשה-בבקשה", אנחנו מושיטים לו את המצית ומסתכלים סביב. משטיבליך נשארה רק שמועה.

שתי דקות עוברות וההמשך כבר כאן. "אחי, מה עם השמיכה", הוא מצביע על הפיקֶה שטרם פרשנו. כמעט יוצא לנו "בסדר, מה איתך?", אבל אנחנו משתיקים את זה בזמן ונפרדים מהפיקה, רואים בעיניים כלות איך המיפלץ מתארגן שני מטר מאיתנו וחוסם את כל האופק. "סליחה, זה  המקום שלנו, בבקשה", אנחנו אומרים בעברית שהוא לא מבין באחוזים גבוהים. "תגיד, הסטייקים האלה מיותרים לך, אחי", הוא לא-שואל ומושיט אליהם כף יד עצומה. "אתה לא מגזים קצת?", נפלט לנו, לפני שהיד שלו, ארבעה צול, משנה כיוון ומעיפה לנו בומבה איומה. שטיבליך, מספרות האגדות, צץ משום מקום רק כדי לרשום "בשנה הבאה – להתאמן משקולות" ולהתאדות שוב.

התעוררנו טובעים בקולה הקרה שלנו, ששפך עלינו הבריון הרחום. מיד התברר לנו שהמקום שלנו כבר בכלל לא שלנו. אחִינו החדש עושה בשטחנו כבתוך שלו. מנגלנו הפך מנגלו, קבבנו – קבבו, שמיכותינו – מרבצו והוא טוחן את הסטייקים שלנו, שותה את הקולה שלנו ורוקד על קִברנו. בסנטר נוטף הוא מודיע לעולם: "אחי, שים מוזיקה". כשלנו לאוטו והשמענו את בוב דילן החדש. מאיפה יכולנו לנחש את הקצרים שזה יחולל בראשו הענק? הוא נתן מכה אחת והרג את הסט היקר שלנו+קוואדרו+שָלט+מההגה, אפילו סנט לא פחות מ-400 דולר, מרופא. "מוזיקה, אחי", הוא גורר אותנו בצווארון למקום בו חונה מכוניתו, רנו משהו, דוחף דיסק ושרית חדד ממלאת את החורשה. בבת אחת צנח לנו האסימון לגרביים: הרנו ההוא. זה ששרטנו לו את הדלת וגנבנו לפניו בכניסה.

"זוכר, אחי?", הוא לועס ברעש את השישליק שלנו. אוי, כמה שאנחנו זוכרים, מעולם לא זכרנו משהו יותר בבהירות. התחלנו לחשב את קִצנו לאחור. "עכשיו נוריד קצת גובה", הוא עוקר את הוונטילים משלושת הגלגלים שנשארו לאוטו שלנו, שנופח את עצמו לאדמה. נוריד גובה? העזנו לחשוב, ממש רק לעצמנו, סתם ככה? בלי "אחי"? ברגע אחד אנחנו כבר לא משפחה?

נסוגונו משם אל הטרמפיאדה, מודים לאל שאנחנו עדיין בחתיכה אחת. מרפי צחק לנו אחרון מבין הקוצים שבצד הדרך. עד היום, שטיבליך מהנהן, כשאנחנו נזכרים בזה. בערב, כשחזרנו, הוא סיים את רשימותיו: "בשנה הבאה – להישאר בבית".