זהו אלבומו השני של קון ואת הראשון, גילוי נאות, לא שמעתי. זהו עוד יוצר-זמר שמספר בשיריו על ילדותו בשכונה (מצוקה, אלא מה) בה גדל, השאלות, האהבות, האכזבות, במילה אחת – החיים. קון מציג כתיבה רגישה, מצליח להעביר אווירה ותחושות ועופר מאירי נתן לזה ליטוף עדין עם הסאונד. גם פה אפשר לראות איך הצבע האפור משתלט על חלקים נרחבים ביצירה של קון.
מה קורה, אין יותר שמחה בעולם? או שרק העצובים כותבים?