אייל סול הוא יוצר שכותב, מלחין ושר את שיריו. הוא בן לעולים מארגנטינה וזה יושב אצלו במוזיקה. בטיול השחרור להודו, השתחררו עוד כמה דברים וסול התחיל לכתוב ולהלחין חומר מקורי. מצא חבר ויחד הופיעו עם זה בנפאל, הודו וכך הלאה. החבילה הרגילה. העולם מתחלק לכאלה שניסו את האקורדים של "בית השמש העולה", הצליחו חלקית, הסמיקו איזו לחי של נערה והלכו להיי-טק ולכאלה שחשבו שיש להם את זה עד הסוף ועכשיו גם אנחנו חייבים לשמוע.
לשמע המילים שלו, ברור שיש לסול עומקים. הוא פגש את מאמרו של הלל הזקן "…ובמקום שיש אנשים, השתדל להיות איש" ובנה על זה כמה דברים. הטקסטים שלו לא מצליחים לרדת את העומק הזה. לכל יוצר, קודם כל בעיניו שלו, יש דרייב חזק להביא את עצמו במילים שלו. במקרה של סול, טוב היה אם היה מוצא כותב שיתרגם את הרגשות האלה למשהו יותר אטרקטיבי, עם איזה דימוי, קצת תחכום, משהו. כמו שזה נשמע כאן, זו לא יותר מעוד ערמה של תובנות-בגרוש מבית המדרש של "בית הבובות" ועל זה כבר השחתנו מספיק מילים. מדי פעם, סול מתבל את מילותיו באיזה ג'יבריש ארגנטינאי-ספרדי. לא עפתי על זה.
לעומת זה, המוזיקה של סול כיפית ומעלה. מקצבים שמדליקים את הרגליים לקום ולהתחיל לזוז (לא אני, חלילה) ולחנים יפים לאוזן. בעניין הזה: סול הלחין שיר יפהפה של אלתרמן – "עוד אבוא אל סִפך". מנגינה ממש לא רעה שאין לה דבר עם השיר עצמו. כשאתה מתקרב לטקסט של אלתרמן, בטח כדי להלחין אותו, המינימום הוא להבין מה רצה האיש להגיד. דווקא אצל אלתרמן זה לרוב די ברור. סול לא הבין את השיר, המנגינה שלו מפספסת את כל הפואנטות ואין שום התייחסות מוזיקלית, או בעיבוד, למניעים – לכאורה – שהביאו את המשורר להודיע לאהובתו שהוא עוד יבוא ושבין כל שתי דפיקות לבו יש דממה ששייכת לה.
גם ההגשה של סול יכולה להשתפר בכמה דרגות. נשמע שהוא מכוון לנוער מתבגר, שכבר מזמן החליף את משקל הִפעיל להֶפעיל ושההגייה הנכונה של ו' החיבור מעניינת אותו כמו תור הזהב של האכדית העתיקה. אנשים נוטים לזלזל בזה. לא תקליט שיר עם דיסוננסים מוזיקליים ששוברים את האוזן, נכון? למה אתה מרשה לעצמך לעשות את זה בשפה העברית?
המפיק המוזיקלי, שמנגן כמעט על כל הכלים, ראובן חיון, פותח את רוב השירים עם ריף דומה של גיטרה אקוסטית ותורם לא מעט לאווירת הסתם של העניין כולו.