פעם ראשונה שמעתי את אהובה עוזרי בהיאחזות קטיף, ליד  חן יונס. לגרעין השותף היה פטיפון ותקליט אחד, שלה. בתוך שבוע, צרחנו כולנו את כל השירים בעל פה, כל סלסול כמו רוח בחול וחול לא חסר שם. עוזרי היא יוצרת ענקית, מהדור המייסד. פעם, בתחילת שנות ה-70', פרחה מוזיקה עממית בכרם התימנים. דקלון, בן מוש, השוּבֶּלִים, אהובה עוזרי ועוד. הם היו יושבים שעות על המרפסת עם אבטיח, לועסים גת ושרים את הנשמה שלהם החוצה. בלי מחאות, בלי בעיטות, בעיקר שירי געגועים, שירים  של ר' שלום שבזי, דברים כאלה. זו הייתה ההתחלה של המוזיקה המזרחית בארץ ואני לא שוכח את ג'ו עמר. אם מישהו אומר לכם שקובי-משה-פרץ-מושיק-גיפסן זה מוזיקה מזרחית, אל תאמינו לו. אהובה עוזרי, דקלון – זה מוזיקה מזרחית אסלית.

עכשיו דקלון עם כל הוותק חבר לסגיב כהן, עוד גרון צח, והם עושים מחווה יפה של כבוד לעוזרי: הדיסק הזה הוא עשרת שיריה הגדולים של עוזרי, שכבר לא יכולה לשיר, אבל מלווה הכול עם הבולבולטרנג שלה. מדובר בשיריה המוקדמים של היוצרת וניכר בהם המצב רוח המתחלף שלה. שירי שמחה ושירי דיכאון. "עמק הפרחים" מול הקינה הדוקרת "היכן החייל שלי?". "אלילת האגם" הקליל, מול "אמי, אמי" הבוכה. "לאן אלך", היא שואלת וזה, למשל, משהו שנשאר רלוונטי בשבילי גם היום. לאן נלך, באמת.

כמובן שיש פה גם את "צלצולי פעמונים" שזכה לביצועים הרבה, "עוד אשיר ואנגן", "ילדה קטנה במזח", בקיצור הקרם דה לה קרם. דקלון וסגיב כהן שרים את זה כמו שכתוב, בלי להכניס יותר מדי מעכשיו ומעצמם, אחרי הכול, הנושא הוא אהובה עוזרי. גם דודו טסה וניר מימון, שעיבדו והפיקו, נתנו את הכבוד הראוי ולא השתגעו עם כל מיני חידושים והמצאות. זה אהובה עוזרי וזה צריך להישמע כמו שהיא הייתה מבצעת את זה היום, לו רק יכולה הייתה. ככה שצמרמורות עונג ידועות התדרדרו להם במורד פריצות הדיסק שלי ולא אכחיש, התגנבה גם איזו לחלוחית לעין.