תארו לכם שבקוסטה ריקה, נגיד, יתעורר בוקר אחד זמר מקומי, לא מאוד ידוע, ויפצח בפרויקט משירי מאיר אריאל. יאסוף, יתרגם, יקליט בשפתו וישמיע את זה לקוסטה-ריקנים שמסביב. זה בערך מה שעשה רועי ריק ("הקלקטיב") לשיריו של היוצר האיטלקי פבריציו דה-אנדרה. דה-אנדרה הוא גדול היוצרים בהיסטוריה המוזיקלית של איטליה במאה העשרים. כתב בלדות אהבה מרירות, כתב ביקורת פוליטית ודתית נוקבת ונצמד ביצירתו לדמויות השוליים של החברה האיטלקית. אלבומיו זכו למעמד קאנוני בתרבות האיטלקית המודרנית, מעמד שעוד גדל ותפח מאז מותו, בסוף שנות ה-90'. שמעתם עליו פעם משהו? בבקשה. גם בקוסטה ריקה לא שמעו על מאירק'ה.

אבל רועי ריק, שעבד תקופה באיזה יקב בדרום טוסקנה, נשבה בקסמי יצירתו של דה-אנדרה, שקנתה לה מושב בלבו. זה יכול היה להיתקע שם, אלא ששנים אחר כך, פגש ריק באלה אלון, דוקטורנטית להיסטוריה וחובבת דה-אנדרה בעצמה. זה כבר היה יותר מדי בשביל שניהם, אז הם התחילו לתרגם שירים של דה-אנדרה, בתהליך מורכב מאין כמותו. הכפר האיטלקי הפך לכפר סבא, סמטאות ג'נובה התחלפו בסמטאות יפו, את הכומר השתיין החליף הרבי השקרן וכך הגענו עד הלום.

השירים של דה-אנדרה בנויים כבלדות מחכימות, סיפורים עם לקח קטן בסופם, סטייל ברסאנס פינת ז'אק ברל. הנושא המרכזי הוא אהבה, לטוב ולרע, בעיקר, לרע. טרנטלות מסוחררות, שרועי ריק התנפל עליהן עם המפוחית הנהדרת שלו והפך אותן לקצת-קאנטרי, קצת-בלוז, קצת חרטא-ארץ-ישראלית.

מרחיב אופקים.