אי אפשר לחשוד בי שאני מחבב היפ-הופ, או ראפ, בעברית. אני גם לא כל כך מבין את הפורמט: כתבת מילים, זה ממושקל כי זה חייב להיות על הביט, התעקשת גם על חריזה, אם יש לה מקום וגם אם אין (ספוילר: לרוב, אין), בקיצור, הכול מוכן לפניך, נו, אז כבר תלחין את זה, או תן למישהו להלחין את זה. מה אתה מתעקש לדקלם שירים, בצליל חד-גוני, כאילו היית איזה מהפכן שחור בהארלם? כן, נכון, כולם עושים, אז גם אתה. כמו לעשות קעקוע ולהסביר שזה יפה בעיניך. ממש לא אוהב את זה. אם זה לא "הדג נחש", או סאבלימנל, לא מוצא עניין.

גם החומרים של צליל אברהם לא זרמו חלק באוזניים. אברהם מדברת בשירים על יציאה מהארון בגיל ביה"ס היסודי, ברמלה זה בטח מורכב, אהבות נכזבות, ניסיון גם עם גבר, לופים סבוכים עם בנות זוג, ה"נטל" הזה של לעבוד כדי להתפרנס ותקרת הזכוכית ששיריה לא מצליחים לנפץ. בקו אווירי, רמלה רחוקה מתל אביב רק 17 ק"מ. תרבותית זה מרגיש כמו 1700 ק"מ, בטח למי שמגיע לעיר הגדולה, בטוח שהוא עושה הכול נכון ועדיין, לא מצליח להשתלב בתעשייה. בסך הכול, סיפור חיים לא מהפשוטים, אבל אני לא שותף באמת לגל ההערצה אליה על "האומץ" ו"החשיפה". אלה החיים שלה, אלה החומרים, את זה היא שרה. חשיפה, עאלק.

הטקסטים של אברהם בינוניים, במקרה הטוב. שוב, ההתעקשות על חריזה שלא מן העניין. שפה שבורה, מתובלת באנגלית-רחוב, כשהעברית לא מצליחה להתייצב לפי הביט. מדי פעם, זורחת איזו תובנה מעניינת מתוך כל המלל הזה: "אני רוצה את זה מאוד אבל זה לא קורה/ אין לי גב ויש תקרה והיא בלתי נראית/ אני כותבת את הראפ שלי על הפסנתר/ הגעתי מהאינדי זה כוכב אחר… לא חשבתי פעם כשרק באתי לעיר/ שיקח לי עשור להוציא איזה שיר/ שהכול אפשרי אבל להכול יש מחיר/ כשיש אבא עני ויש אבא עשיר", ("לא רואה כלום"). או: "נראה לי עכשיו קצת נחים/ כדי שנוכל להמשיך/ עדיף לעשות את זה צ'יל/ בסוף נגיע לאן שצריך/ הנפש שלי מלאה בשירים/ את הגוף עוד צריך להדריך/ לוקח שנייה להרוס/ לבנות לקח לי שלושה עשורים", (אולי זה מספיק").

כאילו אין די בזה, אברהם מעניקה גם כמה טעויות קשות בעברית, ככה, שיהיה, על הדרך, אם כבר הגעתם להקשיב.

כמעט בכל היפ-הופ-ראפ, אחרי שניים-שלושה דרדורים מהירים של מלל, מגיע "פזמון", קטע קצר בדרך כלל, שממש מולחן. לפעמים, כשזה מוצלח, זה יכול להציל את השיר. גם בתחום הזה, לא מצאתי בשורות ב"להאכיל בכפית".

את האלבום הזה עשתה אברהם עם מאור אלוש, שהפיק מוזיקלית, השתתף בהלחנה בחלק מהשירים, ניגן גיטרות, עבד על מקלדות ועשה תיכנותים וקולות. כשאין רשימה של נגנים ואומרים "תיכנותים", הכוונה שהמפיק המוזיקלי מוציא מהסינתיסייזר את כל כלי הליווי, הפקה שקוראים לה "לואו-פיי", אבל לא תמיד היא כזאת. רוני בר הדס הלחינה פה שיר ומשתתפת בביצוע שלו – קול טוב.

הבוקר האפור והעגמומי בחוץ היווה רקע מושלם לתקליט הזה.