יונתן רוזן רוצה גם את הבוקר שאחרי, אבל לא נראה שיש לו בכלל את הערב שלפני. רוזן, כמו כולנו, עסוק לשווא במרדף אחרי האושר. אין הבדל, תל אביב או רישיקש, הוא מחפש אהבה כל הזמן, בכל מקום. הוא מוכרח אהבה, כאן ועכשיו, אחרת הוא לא רואה לאן החיים שלו הולכים ומה הטעם בהם. עד פה הגיוני.

"הבוקר שאחרי" הוא דיסק קופצני, אנרגטי ומלהיב, עם כמויות אדירות של ציניות והומור עצמי. רוזן מתאר מצבים בלתי אפשריים של בדידות, שעה שיש לו כל כך הרבה לתת. כל זה בשפה קולחת, שנתרמת מהיכולת של רוזן לצחוק על עצמו, על כמיהתו ובדידותו. רוזן נמצא לגמרי בתוך הסיטואציה ובאותו זמן מסתכל עליה (ועל עצמו) מהצד. זה מעלה חיוך, אצלו ואצל המאזין.

הוא מלחין מצוין ומציג קול מרתק בעל מנעד רחב. חדי הזיכרון אולי זוכרים את "אוטומוביל" שלו, שהתחרה באיזה פסטיבל שירים, היה השיר הבולט בו ולא נבחר עקב שערורייה-זוטא כלשהי. גם שיר הנושא סחב יפה ברדיו, עם העלייה הוירטואוזית בפזמון.

אייל מזיג ("הדורבנים"), יאיר קז ("גירפות") ודודו טסה (מטעם עצמו) התחלקו בהפקה המוזיקלית של "הבוקר שאחרי" – אלבום בכורה כיפי.