כשיצא "חתונה לבנה", ב-1981, נפרצה דרך ברוק הישראלי. שלום חנוך, מי אם לא הוא, היה בין הראשונים להוציא תקליט קונספט – בעל קשר רעיוני בין כל השירים. התקליט היה חדשני גם מבחינת הסאונד – רועש במיוחד, אפילו צורמני. ב-81', האוזן הישראלית נדהמה מזה.
את אלבום המחווה, "הדרכים הידועות", יזם משה לוי, שמלווה את שלום חנוך כבר 25 שנה, ביצירה ובהופעות. לביצוע השירים ב-2008, נבחרו יוצרים-מבצעים וכל אחד מהם עיבד והפיק את השיר שלו. ברוב השירים זה הצליח יפה, בשניים זה יצא מבריק ובשניים אחרים – חסר חיים. נתחיל.
דניאל סלומון קפץ ראש לתוך "הו את" והתחיל לשחות כמו שהוא יודע, עם נשפני ג'אז-בלוז, בעיבוד נהדר, שמדליק נורות זוהרות בסוף כל שורה שסלומון שר. חעומתו, מוש בן ארי הכניס רגל זהירה לבדוק כמה המים קרים ב"הדרכים הידועות" וכך זה גם נשמע. כשהוא שר – "עולה על הבמה חשוף מוכן להישרף", אני צריך לשמוע שהוא באמת מוכן, כמו ששמעתי את זה אצל שלום. מוש לא מוכן. על הכתפיים הצרות מדי שלו שמו את שיר הנושא של אלבום המחווה וזה היה אמור להוציא ממנו משהו משמעותי הרבה יותר משניים-שלושה סלסולי שאנטי-באנטי.
גם הביצוע האנמי של אסף אמדורסקי ל"זה רק געגוע" ראוי לכל גנאי והעיבוד הקקפוני לא מצליח לשכנע אותי שזה קאבר. "רומן אמיתי" של מיקי שביב – זה קאבר. ככה עושים את זה. שביב לקח את "רומן אמיתי", הזרים אותו דרך כל הגוף שלו והוציא אותו מהפה דליקטס ששומעים פעם בעשור. בשונה מהשניים הקודמים, שביב לא הלך אל השיר – הוא לקח אותו אליו ונתן לו פרשנות מופלאה.
אהבתי מאוד גם את הביצוע של אביתר בנאי ל"חתונה לבנה". עיבוד גאוני, שמשאיר את הבית חשוף עם פסנתר ולקראת הפזמון הכול מתחיל להתפרע ולהשתולל ברוק אמיתי, נהדר. ירמי קפלן מצוין ב"תאונה" וקרולינה לקחה את "שחרר אותי" למקומות מרתקים. שאנן סטריט והדג נחש הכניסו את "כסף" למכונת הגרוב שלהם ויצא משם שיר מדליק.
להקת דבק ("דברנו על הצלחה"), ארקדי דוכין ("תמונת מצב") וחמי רודנר ("את באה או הולכת") יצאו פושרים מדי עם ההזדמנות שניתנה להם. מוקי ופילוני סוגרים את זה עם "שיר דרך", הפעם לא בראפ. דווקא היה מעניין לשמוע את "שיר דרך" אחרי סיבוב בבלנדר ג'מאייקני.