למרגלית צנעני יש בנשמה בלוז שורשי, אפרו-אמריקני, מקושט בקצוות בסלסולי לבנט. מאז "חומות חימר", זה מה שעשה אותה. צנעני היא זמרת איכותית, מדויקת על הקשקש, עם שילוב מנצח כזה בגרון.בדיסק הקודם שלה, זנחה צנעני את כל מה שירוסלב יעקובוביץ' הטמיע בה והלכה לדרבק בשירי חפלה נמוכים, רק משום שהבן שלה כתב אותם. אסף לביא צנעני הוא אולי בחור מוכשר, אבל הפופ-דאנס הים-תיכוני שלו לא מתאים לאימא שלו. זאת הייתה טעות מקצועית מפוארת, אם כי כלכלית ודאי נקטף שם פרי או שניים.בדיסק החדש שלה, "דווקא היום", חוזרת צנעני למגרש הביתי שלה. היא בחרה כותבים מצוינים כמו אסף אטדגי, יוני יעיש, סגיב כהן וגוסטו. בעיקר מלהיב השילוב בין אטדגי לצמד המלחינים יוני אמבר וישראל קמחי. השלושה האלה אחראים על שני השירים הטובים בדיסק הזה, "סרט ישן" ו"עץ ירוק מפלסטיק". מה הפריע לצנעני להושיב את השלישייה הזאת על ג'חנון עד שיצאו להם עוד חמישה שירים כאלה – אין לדעת.
"וקנית לי עץ ירוק מפלסטיק/ היית בטוח שהכול מתפרק/ וקנית לי תער חד עד כאב/ כי היית בטוח שפרחים אני שונאת// הפסקת לשיר את שירי המולדת/ קרעת את כל הבגדים היפים לעת ערב/ היית חסר ועכשיו שוב חוזר/ לא זה לא בשבילי, זה בטח לא לי// וכתבת לי שיר כמו שאתה כותב/ אתה עירום ועזוב וחלש/ וכתבת מילים כי שנים לא אמרת/ את מה שחשבת על עצמך ועליי/ ומה אתה בלעדיי…", ("עץ ירוק מפלסטיק"). בעיניי, זהו אחד השירים הטובים שנכתבו כאן בשנים האחרונות. איזה כאב מתוק. גם "חסידות" הוא שיר מצוין וגם "צועקת אליך", "דווקא היום" ו"מתנה מהשכנה" טובים מאוד. למה טרחה צנעני לקלקל את השורה עם שני שירים יווניים בינוניים ועוד שניים מהמגזר הים-תיכוני המקולקל – גם זאת אין לדעת. אין בסיס לחשש של צנעני, אם קיים, לאבד את הקהל ה"ים-תיכוני" שלה אם לא תשלם לו בכמה חפלות-כפיים. אמן עם יכולות כמו שלה לא באמת צריך את זה.