צרויה להב היא אחת ממשוררות הרוק הטובות שיש כאן. "דרך המשי", "הים כבר לא", "ימי התום", "לאלף נמר", "נעמיד פני יתומים", "על הגשר הישן", "פרח", "ראש השנה שלך", "רומיאו", "שרה ברחובות" ועוד ועוד.
הרבה הלחנות של קליינשטיין לריטה ולעצמו, רביץ, פוליקר. להב נמצאת על גבול הפזמונאות, מהצד של השירה. קל להלחין אותה, קצת יותר קשה לצלול איתה עד סוף המובן. בשירים שלה תמיד מופיע איזה אלמנט מצמרר, מין שיבוש בשיווי המשקל שמכריח אותך לעצור לרגע ולחשוב על מה ששמעת כרגע.
מסתבר שהיה לה חלום – להוציא דיסק שבו היא שרה את עצמה. הנה: "דיסק הבכורה – 'לא אותה אני' – הוא חלום שלא העזתי לחלום, שהגשימו לי שני אנשים: יהודה פוליקר, שיזם אותו, הלחין את כל השירים שבו, עיבד, ניגן והפיק אותו מוזיקלית ולואי להב – השותף האולטימטיבי להפקה ולעיבודים, שישב מול הקונסולה ועשה את מה שאף אחד לא יודע לעשות כמוהו…". זה להב מדברת על חלומות. הכול, אגב, נכון. פוליקר הוא מלחין-על ולהב הוא מפיק-על ושניהם עבדו פה.
אז מה היה לנו: משוררת-רוק מצוינת, מלחין גדול, מפיק ענק וחלום שבשל להתגשם. ואז באה המציאות. להב מבצעת היטב את השירים. יש לה קול טוב וטיימינג מצוין. גם השירים עצמם כתובים לעילא. זה בכל זאת לא עובד, אולי כי פוליקר לא הצליח להעמיד שום שיר שמתקרב לרמה של הרשימה המופיעה כאן למעלה. זה נשמע יותר מדי על מי מנוחות, מזכיר מדי את אילנית והרי לא בשביל זה יודה ולואי שרפו לילות באולפן.
אולי היה צריך להביא את קליינשטיין שכל כך היטיב להלחין את להב. ואולי לזה בדיוק היא מתכוונת ב"לא אותה אני".