לפני ארבע שנים, הוציא שמעון בוסקילה את "מחפש חבר קרוב", דיסק בכורה פנטנסטי והוכחה ניצחת שהאיכות יוצאת לאור בכל סוג של מוזיקה, גם מזרחית, גם מרוקנית. עכשיו הוא חוזר עם "מרגיש את זה".

בעורקים של בוסקילה זורמת מוזיקה. הגרון שלו הוא רק צינור לסלסול שעולה אצלו מהלב. כמה רגש יודע האיש הזה להכניס בכל מילה שהוא שר. ואיזו צניעות, איזה קול חם. הוא לא שר, בוסקילה, הוא מחבק אנשים עם הקול הזה שלו. בבלוז המרוקני, סגנון שנקרא "ראיי" (מוזיקה מרוקנית שורשית), בוסקילה לוקח את המבטא, הסלסולים, ההדגשים הצפון-אפריקניים הכי רחוק שאפשר, בלי לוותר אפילו על שבריר אחד של ע' גרונית-אסלית. המרחק של זה ממוזיקה ים-תיכונית מגדיר את הפער בין בוסקילה לרגב הוד.

המנגינה הפנימית שיושבת בתוך בוסקילה יוצאת החוצה, כל פעם אחרת, מרגשת וכובשת. מיכאל וקנין ממשיך לכתוב בשבילו את הטקסטים היותר אישיים, על מצוקת מי שגדל בעיירה דרומית והחיים שכחו לחייך אליו עד גיל מאוחר. גם גיספן כתב פה ("את המחר שלי") וגם קובי אוז וחיים אוליאל.

הגדולה של בוסקילה היא שאחרי הדיסק הזה – אני מרגיש את זה.