מחזיקים מכושים ומרביצים בהם לבזלת

ההתחלה שלנו

אביב 75' מצא את הגרעין המושבי "שובה לבני-דרום" ממרק את עצמו לקראת הירידה דרומה. את החלומות שלנו פרנסו אז ערכים עמוקי משמעות כמו "בריכה" ו"בנות". גידלנו שיער, קיללנו את הבגרויות וספרנו את הימים. בשלב ההוא, כבר היו מאחורינו כמה וכמה מפגשי גרעין, בהם הכרנו, התערבבנו ונתנו למשובות הנעורים להוליך את מוחנו הקטן.

לצד ארבעה גרעינים לקיבוצים, הגרעין המושבי הזה היה גרעין ארצי וחיבר אנשים מכל הקצוות. הייתה קבוצה גדולה מירושלים, כ-15 בחור ובחורה, שמטבע הדברים נתנה את הטון, הצורם בדרך כלל. היינו נפגשים באתרים מובחרים כמו פארק הירקון, גן הפעמון, דיזנגוף וכאלה. הראש הירושלמי היה קשה כבר אז והתברר בהמשך כבאג אמיתי, אבל למה להקדים את המאוחר. היו לנו גם כמה בני מושבים אמיתיים, שתקנים וחסונים, שידעו להפעיל את הג'ון-דיר של ההיאחזות, אבל גם זו הקדמת המאוחר.

נישאר באביב 75'. ככל שתכפו מפגשי הגרעין, כך התחלפה אצלנו החלוקה הגיאוגרפית בחלוקה הטבעית של "זוגות" ו"רווקים". לא בכדי העניקו לנו בבני עקיבא, ארבע שנים קודם, את השם "שובה", הגזור מהפסוק הנוזפני: "שובה ישראל עד ה' אלוהיך כי כשלת בעוונך". תנועת בני עקיבא הייתה אז משהו אחר לגמרי ואנחנו בהחלט כשלנו בעווננו.

באחד הימים האביביים ההם, הגיע טלפון בהול, סליחה על הדרמה, המזמין אותנו למפגש גרעין עולץ שכזה, ממש למחרת, בדחיפות שאין שנייה לה. הפעם על הפרק: לא רק בילוי, כי אם גם פגישה עם שניים מאיזה מושב בצפון. על מה ולמה לא נאמר, ככה שניהלנו את עצמנו בנחת למקום המפגש, שאם לא ממש שינה את חיינו, לבטח ביצע בהם תפנית חדה.

התיישבנו לנו ככה, ב-ח המסורתי מול שני הבחורים, שהיו ארוכי שיער למהדרין ועוד בטרם למדנו להגות ברצף את הצירוף "שלוימלה-קאלוש", התבררה לנו המזימה החתרנית: לא בני-דרום ולא בריכה. רוצים אותנו לאיזה יישוב חדש בגולן, יונתן משהו. שני החבר'ה הללו, בלי טיפת בושה וכמעט בלי להתבלבל תיבלו את שיחם המשכנע במילים כמו "ציונות" ו"חלוציות", שעניינו אותנו כמו מחקר מעמיק במקורות הסנסקריט בניב של צפון הודו.

מבטי האזהרה החמורים ששיגרנו בבעתה לכל עבר לא הועילו. הקבוצה הירושלמית (רפי שכל, כבר אמרנו?) נשבתה בקסמו של המזוקן החתיך ההוא, דידי. כשעזבו השניים, ובכיסם גרעין נח"ל, עלתה זעקתנו השמימה ולא ירדה משם עד היום. "שוד לאור הצהריים", צרח אז מי שלימים יחטא בכתיבה עיתונאית ובתעלולי עברית משוכללים בהרבה, מה גם שזה קרה בערב המוחלט. האמת היא, שבמבט לאחור זה נראה כמו עניין שנסגר מראש במוסדות הקובעים, כנראה רצו לתת לנו את ההרגשה כאילו זה תלוי בהסכמה שלנו.

חנונים בשדות

כך קרה שבדיוק באמצעו של  האוגוסט הקודח, שנת 75', עלינו על האוטובוס עם התרמילים והמזוודות. כולנו, כאמור, חנונים עירוניים, בעלי מקדם קיטוּר גבוה והתנסחות מופלאה בכמה מילים בערבית. כמובן, חוץ מכמה חסונים ושתקנים. את האוטובוס הוביל אותו שלוימלה קאלוש, שלקח, או קיבל – למי  אכפת – את התואר הנכסף: מקשר גרעין. "אנחנו נוסעים למרום גולן", שיקר לנו ישר בפרצוף, "שם אנחנו מתארגנים להקמת יישוב חדש – יונתן". בטח בטח.

באותם ימים, רמת הגולן הייתה שוממה בהרבה ומחלון האוטובוס הכול נראה אותו דבר – צהוב, יבש, משעמם ולא דומה בשום דבר לבריכה של בני-דרום. "הגענו", הכריז השלוימלה ואנחנו חיפשנו את הבתים שהיו אמורים להיות הקיבוץ מרום גולן. לא קיבוץ ולא מרום.

האוטובוס חנה  לפתחן של ערוגות אין-סופיות, שלידן התנשא וחיכה הר של בְּרוֹסִים. ליד ההר הזה עמד בחור, ידיים בכיסים כמו שצריך, וקיבל את פנינו בנאום הארוך והמייגע הבא: "חבר'ה, ברוסים, מלפפונים, לקטוף". תוך שאנו מתכופפים וגונחים, נודע לנו שלבחור הזה קוראים "פוּדֶם" ושהוא עוד נחשב לדברן שבחבורה. לערוגות ההן קראו "גן ירק" והמלפפונים ההם קרעו לנו את התחת. תכניות התנקשות אכזריות מילאו את החלל שבין אוזנינו, שעה שניסינו להרגיל את שרירי הגב לתנוחות שהם לא מכירים משום מקום. רק החושך, תופעת טבע שלמדנו להעריך, הביא איתו את סופו של אותו יום.

הימים הבאים, כמה מפתיע, היו דומים לזה דמיון מדהים. גרנו במקלטים שקיבוץ מרום גולן נתן ל"גרעין יונתן", נרדמנו מאוחר, רק כדי לקום מאוד מוקדם, חדורי תקווה שאין לה על מה לסמוך, מקבלים את פני הדף הקדוש שבראשו התנוססו המילים המכאיבות – "סידור עבודה". מתחת לזה, ליד כל שם שלנו, התחבק לו בחדווה צמד המילים המכושף – "גן ירק".

שבועיים עברו. התברר ש"יונתן" הוא על שם יונתן רוזנמן הי"ד, שנפל במלחמת יום כיפור ליד תל יוסיפון ושדידי הוא אחיו. למדנו שלגולדיש אין אוצר מילים אז הוא לא מדבר, שמרים תתחתן עם דידי וגם זהבה עם פודם. גילינו איפה יש מקומות שאף אחד לא עובר בהם ושלמרות אוגוסט הלילות שלנו עשויים מקרח.

החיים התחילו לקבל צורה מסודרת של מלפפון, כשבערב אחד קרה הבלתי ייאמן: בסידור העבודה נרשמה המילה המסתורית "מעבר" ליד שמות של אחדים מאיתנו. ההתרגשות הייתה להתלחשות, הלחשושים לניחושים, אבל מושג לא היה לנו.

עוברים

בחצות, שעת ערב מוקדמת בשביל גרעין נח"ל, נקראו המאושרים להתייצב וקיבלו איש את משימתו. חלק העמיסו ציודים, אחרים עלו על הטנדר החבוט ונעלמו בחושך ואני נשלחתי בפיק ברכיים לצומת ווסט, כדי לפגוש משאית עם גנרטור ולהוביל אותה בדרך הנכונה.

"יהיה בסדר", אמר לי דידי, "אנחנו סומכים עליך". אמרתי לו שבחושך הזה אין לי סיכוי למצוא משהו שהראו לי בחופזה על המפה, אבל כל ההסברים שלי נשארו במקום שבו הוא עמד רק שנייה קודם לכן.

בלפנות הבוקר של זריחה גולנית מטריפה, הצלחנו, הנהג ואני, לפצח את תשבץ הכבישים השבורים ולהוריד את הגנרטור בתל-פַרַג'. התמונה הראשונה שראיתי בתל הייתה: קוּפִּי ומוֹשקוֹ מהגרעין, מחזיקים מכושים ומרביצים בהם לבזלת כדי לחפור שירותים.

ככה עלינו לתל-פרג'. זאת הייתה ההתחלה שלנו.