ואו
הסתובבתי עם זה בראש איזה שבוע. באין מעשה, גם המחשבה משהו. ממש אפשר היה להרגיש את העיניים מסתכלות פנימה לתוך המחשבה הזאת. הייתה זאת מחשבה קצרה, אבל היו בה אור ועדינות לרוב ומכל מקום אפשר היה להקרין אותה שוב ושוב על המסך הזה של העיניים הפנימיות. ככה עשיתי, שבוע. אולי יותר.
אחר כך שמתי את זה בארון. בתוך הארון ההוא, ליד כל המחשבות המשומשות וחיכיתי למחשבה חדשה שתבוא לגור אצלי בראש לאיזה זמן.
לימים, הרבה אחרי שכבר לא אהיה, מישהו יפתח את הארון הזה ויגיד בלשון זמנו: "ואו, כמה הרבה רצה – כמה מעט קיבל".