כל הסימנים מראים שלואי מרשל היא סופר-גרופ. דן תורן, יובל מנדלסון, יובל שפריר, רועי הדס ועופר קורן. יש לכם פה מבוגר אחראי שכבר ניגן רוקנרול או שניים בחיים ואחד עם ראש שובב ורוק-תיכונים שטותניקי וכמה נגני ומפיקי-על. אז מה קרה בדרך? הקהל הישראלי, זה מה שקרה. הוא לא בנוי לחומרים איכותיים כאלה. קאנטרי-רוק כמו שדן תורן עושה שורק גבוה מעל האוזניים שמלאות עכשיו בשרית חדד החדש, או ברוני דלומי הישן, עם כל הכבוד וגילוי נאות: אין הרבה.
על אף פער הדורות, הצליחו תורן ומנדלסון לכתוב ביחד שמונה שירים ולתרגם עוד שניים שכבר היו כתובים. הטקסטים טובים מאוד, הרעיונות מוטרפים ומה זה שיר טוב אם הוא לא תופס לך את הדמיון ומעיף אותו למקומות שלא הכרת? הנה רעיון אחד: "…יש לי חור שחור בבטן וסטיתי מהשביל/ וילדה צוענייה מנגנת בחליל/ חפירה ארכיאולוגית מחפשים בישבני/ את הכתר של המלך, את הקלף של הנביא…", ("כל הסימנים מראים"). והנה עוד אחד: "…יש הרבה דגים בים/ אך מספיקה טיפה אחת של דם/ להעיר את הכרישים כולם/ ואין יותר דגים בים…", ("הארנבת והצב"). בשיר הזה אגב משתתפת מקהלת "הדגיגונים" המורכבת מילדי האמנים וכמה מחבריהם.
אז כל הסימנים מראים שלואי מרשל תצא אולי לאיזה סיבובון הופעות, "זאפה", "בארבי" וכאלה, תאסוף ערמת מביני עניין ותשאיר את השריטה שלה על אמצע העשור הזה.
העטיפה עושה כבוד לדיסק הנהדר ההוא של הקרידנס קלירווטר ריבייבל. שאפו.