זהו אלבומו השלישי של צור. לא שמעתי את הקודמים, אבל את זה כן והיה מה לשמוע. צור והשמועות הם להקת רוק ישראלית, שזה באמת רוקנרול רק במצב רוח נדיב במיוחד. אחרי ארבע בלדות-רוק אווריריות, מגיעה הבעיטה המובטחת ב"אולי זה אני" המצוין, עם קירות מתמוטטים של דיסטורשנים כהלכה.
צור, שכותב ומלחין את כל שיריו, חופר בתנועה מעגלית את קשת רגשותיו ונותן לנו לקרוא. נעים לקרוא יוצר קוהרנטי שיודע להגדיר בשפה יפה ומושכת מה הוא מרגיש. הוא מעמיד את הרווקות שלו מול חיי משפחה מסודרים, מהרהר הרהורים על זהותו, מתחרט על דברים, קצת ענייני אמונה מול מדע, דיכאונות, התרוממויות. כמקובל.
הלחנים בהחלט סבירים, מותאמי-רוק, נותנים לצור להבליט את המנעד הרחב שלו. השירים בנויים סכמטית, שני בתים, הרמה לפזמון, כמה יללות של חשמלית וכך הלאה. זה, אגב, לא מפריע ליהנות מהחומרים האלה.
כרגע, זה עוד נשמע קרוב ל"סטלה מאריס", אבל אם אני צריך לנחש: כשיהיה גדול, אבירם צור רוצה להיות שלום חנוך.