בפי זמרי הרגאיי בכל העולם, גם כאן, ג'ה פירושו יה, בורא עולם. משהו שנשאר מהמורשת החבשית באדמתה נעוצים שורשי המקצה המקפיץ הזה. ג'הבלס, אם כך, ברכת ה', או משהו קרוב לזה. מדבר בלהקה צעירה שזהו אלבומה השני. את הראשון לא היה לי הכבוד. רגאיי, אתם יודעים, זה מקצב שנכנס לך ישר לעצמות ומקפיץ היטב את הז'ורז'טים. אי אפשר לתאר את זה במילים, אז אני מוותר מראש. ג'הבלס עושים רגאיי מצוין, איפשהו באמצע הטוב בין "שוטי הנבואה" ל"התקווה 6". חסר אצלם, וטוב שכך, את ההשתגעויות הקוֹליות של האחרים וכך אפשר להתענג על המוזיקה שלהם. התוכן די שגרתי, בטח לרגאיי: אין מחיר לאהבה, למוזיקה. מה שקיבלת קיבלת חינם. את ואני לנצח (דמיינו שקיעה קורעת בג'מייקה). הזמניות של האני וגם של זה שאחריי. אני לא יכול לצטט פסוקים שלמים כי הם מופיעים בגופן כל כך זעיר עד שאפילו המשקפיים שלי קיבלו סחרחורת. זה כתוב טוב, זורם, לא מתעקש על חרוזים מושלמים, כיפי.  אי אפשר שלא להזכיר את העטיפה המרהיבה, שעושה הומאז' לחפיסת סיגריות "נובלס", בצבעים ובגופן. רעיון מבריק. רק חמישה שירים בדיסק הזה (למה?), אותם כתבו חברי ההרכב. הם עיבדו וליטשו עם "הדוד מאמריקה" – יוסי פיין, גאון הדור. אוריה צור – סקסופון ומיקרופון, אופיר גל – מיתרי חשמל, מיקי ברנר – בסים ובס, גיא עמיר- תיפופים והקשות ושמוליק אפטר – אפקטורה. ועכשיו, סורפרייז: החבר'ה האלה הם מקצרין, ממש כאן. שאפו.