כך, בלי שם, מוציאה נועה בלחסן את אלבום הבכורה שלה. נועה היא חלק מהשבט המוזיקלי בלחסן, ממנו חסר, חסר מדי, גבריאל בלחסן ז"ל, בן דודה. בלחסן כתבה והלחינה הכול, למעט שני שירים שהלחין אחיה, נדב בלחסן ושניים אחרים של המשוררות נורית זרחי ואגי משעול. רונית שחר עיבדה והפיקה מוזיקלית.

בלחסן מציגה כתיבה גבוהה: "אם יש כאן קירות היכן הצעקה/ אם אלו בורות איפה הייתה הנפילה/ מי האדמה שנשארת מתחת/ חשודה מפרח בכל עונות האיבה// סוד שמור בחיקך/ עדיין בוער/ כמו גחל, גחל באש…", ("סוד שמור"). בלחסן יודעת איפה הצעקה, אלו הרי הקירות שלה, כמו שהיא מכירה מקרוב את הנפילה וזה אצלה איפה שהגחל עדיין בוער. יש לה משפטים כמו "…ואיך מתחת לכל הענן הזה/ השמחה נוזלת אל פתחי הביבים…", ("לפחות היה") ו"שקט תהומי כמו בבור הקרקעית/ זה שקט כמו השקט/ ברגלי הגנבים/ ואי אפשר ככה להקשיב…", ("שקט תהומי").

היא מלחינה את זה במזרחיות אמיתית, פיוטית, יפהפייה. לא קליט, לא שירי חבר'ה. אלה שירים להרהור, כי בלחסן מביאה את החיים שלה ואתה מסתכל פנימה וזה עושה לך לא רק להרגיש, אלא גם לחשוב. אין לה קול יוצא דופן ובעיניי, ככה זה הכי טוב לשירים שלה. קול מחוספס קצת, מלנכולי, יודע קושי וכאבים. שומעים את תלמי אליהו בשירים שלה ובקול שלה.

גבריאל לא הספיק לשמוע את הדיסק הזה. אם היה שומע, היה ודאי שותק איתה כמה שעות ויודע שגם בה זרוע העצב הנובט לשירים כאלה.

נפלא.