אלבום חדש של שלמה  ארצי הוא תמיד התרגשות מצטברת. האיש לא מפנק בתדירות גבוהה. אחת לחמש-שש שנים אלבום אולפן חדש וביניהם – אלבומי הופעות, אוספים וכיוצא באלה שומרים-אותך-בתודעה-עד-שאתה-מסיים-להתבחבש-עם החומר-החדש. אני אוהב את ארצי אהבת אמת ולמעשה, בכל חיי הבוגרים, הוא חלק מרכזי בפס הקול שמלווה אותם.

"את אינך יודעת", "אחרי הכול את שיר", "מהן המילים", "אל הנירים האפורים", "וביחד נזדקן", "ליד הבית שגרתי בו", "היית איתי הרי", "נבראתי לך", או שזה הזמן", "כמו חצר גדולה", "אגדת 21", "תגידי", "היא לא יודעת מה עובר עליי", "שישה", "מנגב לך את הדמעות", "אנחנו לא צריכים", "בשקט בשקט", "על פי תנועת הרכבות, "איסלנד". הרשימה הזאת בשבילי היא חוט השדרה של הדיסקוגרפיה של ארצי. מ"גבר הולך לאיבוד" עד "שפויים", בכל אלבום אהבתי הרבה שירים, אבל תמיד היה לי את השיר האחד אליו התחברתי חזק בשביל לא לעזוב אף פעם. השיר האחד שידעתי שהוא כתב בשבילי ועליי, מכירים את זה? יוצאים מכלל זה "חום יולי אוגוסט", "צימאון" ו"ירח", שבהם ארצי פשוט התאים את כל השקעים שלו לתקעים שלי והתחשמלתי מיותר מאשר שיר אחד.

חוץ מזה שכיף לדבר אליכם, למה אני מספר לכם את כל זה? כי באלבום החדש של ארצי, "קצפת", לא מצאתי שיר אחד כזה.

אני יודע, אני יודע, אצל ארצי מקדם ההתמסרות גבוה ואתה כבר שבוי עוד לפני הצליל הראשון. זה נכון גם לגבי שירי "קצפת", אבל אין בו את השפיץ הזה שייתקע לך בלב לנצח. אולי אם לוקחים שורה מ"מחמל נפשי" ועוד משהו מ"הכינורות" ואת הפזמון של "כמעט", אולי אפשר להרכיב מזה משהו שיתקרב למה שאני מתכוון אליו.

זה הביא אותי לחשוב את המחשבה הזאת: שלמה ארצי זקוק למשמעת. הוא צריך כללים. כשנותנים לו להתפזר על המחשבות שלו, יוצאים לו מוצרים בינוניים. השורות שלו מתארכות, הוא מכריח אליהן את הלחן, לעתים ממהר בגלל זה את המילים ומתרחק מהנוסחה המפורסמת שלו. אולי זה יותר נכון לו אמנותית כרגע, אבל אני הולך לאיבוד.

לא בכדי, בעיניי, בין השירים הטובים ביותר של ארצי נמצאים שירי המשוררים שהלחין. בהם, לרוב, יש משקל מסודר, הגבולות הטקסטואליים ברורים ושם ארצי בשיאו. גם ב"קצפת", השיר המוצלח ביותר הוא "גבעה אחת", שכתב נתן יונתן, שיר מסודר מאוד שארצי הלחין יפהפה.

שיתופי פעולה עם זמרים אחרים הפכו לסימן היכר בעבודה של ארצי. כאן הוא שר עם דקלה, אמיר דדון  והגבעטרון, ישי ריבו וצמד הזמרות "ריו" – אור אדרי וזואי פולנסקי. הדואט הטוב בהיבט הזה של האלבום הוא עם יובל בנאי, ב"לנצח יחד". היה מעט מוזר לשמוע את בנאי שר ארצי והתחושה הייתה שהצלילים האלה לא טבעיים לו, אבל החיבור נשמע טוב.

ההגשה של מי שנחשב פה פעם לזמר-על מתחילה לחרוק. ארצי עדיין לוקח בשבי כל אוזן, אבל מיטיבי השמע יבחינו בקושי ההולך וגדל שלו, בעיקר בצלילים הגבוהים. לעומת זה, התפתח לו קול נמוך יפה. אין להבין למה הוא מלחין לעצמו אתגרים גבוהי-טונים, בשעה שחצי טון נמוך יותר יעשה חסד אתו ועם והמאזינים. גם ההתלהבות (עייפות החומר?) שלו עצמו הולכת וקטנה וקשה לי לראות את באי אמפי קיסריה מקפצים וצורחים את שירי "קצפת".

ההפקה של "קצפת" נוצצת כתמיד. בן ארצי עשה דרך ארוכה מהסקסופון ב"תחת שמי ים התיכון" עד להפקה מוזיקלית, עיבודים ונגינה בכמעט כל הכלים באלבום כאן. ארציולוגים יגידו לכם שאין בנמצא תפקיד מורכב מזה.

תחשבו: 14 שירים, גרסאות אלבום, גרסאות הופעות, פסי קול לקליפים, ויכוחים אינסופיים באולפן עם האנשים הטכניים ובסוף אבא בא ומבקש עוד שינוי קטן בתפקיד של הצ'לו. וכשזה נגמר, אז רק עוד שינוי קטן. איש מוכשר מאוד, בן ארצי ועבדו אתו פטריק סבג וטל פורר. כמובן שסינגולדה אייש את הגיטרות.

ככה שחיכיתי, כמו כולכם, הרבה זמן לאלבום חדש של שלמה ארצי ולא מצאתי בו את שאהבה נפשי. חבל.