זהו אלבומה החמישי של שילה פרבר ואם לא שמתם לב אליה עד עכשיו, הגיע הזמן. עשר שנים של כתיבה לאחרים (גידי גוב, גלי עטרי, גבי שושן ז"ל) הוציאו ממנה סוף סוף את האלבום הזה. זהו אלבום כל כך אישי עד שאפשר ממש לשמוע את העצַב החשוף.
פרבר ניחנה בקול נמוך מאוד, מעושן-משהו, עם מגבלה ברורה בצלילים הגבוהים וכל זה דווקא מאוד מתאים לאווירה ולאופי של השירים כאן. משהו כזה מהצד הטוב של האפור, עגמומי קצת, לפעמים קריצה, השלמה עם חיוך כאוב.
פרבר כתבה והלחינה שבעה שירים ומביאה גם את "הילקוט האדום" מאת המשוררת אנה הרמן בלחן שלה, "הביאו ליצן" המופלא של סטיבן זונדהיים, בגרסה עברית של פרבר ושירו של צ'רלס בוקובסקי, "הנה אני", בתרגום המשוררת דורית ויסמן ולחן של פרבר. יחד זה נותן אסופה משובחת של שירים, רחוקה שנות אור מכוס התה של דדי דדון.
ההלחנות של פרבר פשוטות, מתבקשות וזורמות אל האוזן. היא וליליאן שוץ הפיקו מוזיקלית ומאיה בלזיצמן, הקוסמת עם הצ'לו, עיבדה תזמורים שהאוזן מתאהבת בהם ברגע.
יש פה רק את שילה פרבר והגיטרה, רביעיית כלי קשת ומדי פעם אקורדיון וחליל. אקוסטי, נעים, קרוב מאוד ונפלא.