יהוא ירון הוא יוצר מיוחד במינו שמגיע לשיאו, כך נדמה לי, ב"אמן השכנוע העצמי", דיסק חדש מטעמו. למעשה הכול מתומצת בשני המשפטים הפותחים את האלבום: "בִּפְנים כאילו הכול בסדר/ בחוץ כאילו נופלים השמיים…", ("התהום הגדולה הזו"). ההפרש הזה בין הפנים לחוץ תוקף את כולנו בסופו של דבר וגם זה – רק כאילו.

מצאתי אצל ירון כתיבה מעולה, ארוכה מאוד, כמעט מאיר-אריאלית, בטח לוקחת-נותנת מימי ויסלר ("הבילויים"). הוא ודאי משורר רוק שמסוגל לכתוב שירים של שש דקות וכאלה של 40 שניות. המשקל והקצב אף פעם לא הפריעו לירון להגיד מה שרצה וכך גם כאן. כשמסתדר חרוז – טוב, כשלא – גם טוב.

לירון יש הלחנות פרועות והגשה קרקסית של חלק מהשירים. זה נשמע מוזר בהתחלה, אבל מספיק מרתק כדי להישאר איתו. בדרך כלל הוא שם ליד הקול שלו את הקולות המלווים של הילה רוח, רות דולורס וייס ואחרים. הילה רוח היא סולנית להקת "כלבי רוח", שאת אלבום הבכורה שלה הפיק יהוא ירון. 14 קטעים יש ב"אמן השכנוע העצמי" והאחרון שהם שווה ציטוט מלא:

"הכעס הצורם הזה/ בכלל לא אמיתי/ אני נראה מפחיד, אבל/ אני הכי מפחיד אותי/ והשנאה שלי יושבת וצוחקת לידי/ אז אני לא סותם את הפה/ אבל כולם כל כך שקטים פתאום/ כמו שדה של סביונים/ מעל לבית קברות ישן", ("בכלל לא אמיתי").

מאתגר ושווה את המאמץ.