25 שנה מנסר קול המתכת של פבלו רוזנברג את רשימות הפלייליסט. זהו אלבום הסולו השמיני שלו והוא מיוחד בעיניי משום שעולה ממנו איזו אמת: פבליטו הפסיק להתחשב בכל הדעות החכמות שמסביבו, הפסיק להתחשב בהן ולהכניס אותן ליצירה שלו. היום, אחרי 25 שנה על הבמות, עם להיטים חורכי אוזניים ולב, רוזנברג עבר לעשות בדיוק רק את מה שבא לו. אני אוהב את הזריקה הזאת.

מי שמכיר את הביוגרפיה של הילד בן ה-6, שעלה מארגנטינה היישר לכור ההיתוך של בית שאן, מבין את גודל המעשה. מי שבית הספר והרחוב למדו אותו "להיות שייך" ו"אחד מכולם" חייב לאבד בדרך חלק מהסימנים המזהים האישיים שלו. ב"החיים של עכשיו", רוזנברג מצא אותם בחזרה ועכשיו שכולם יהיו שייכים לְמה שבא להם. הוא שייך לעצמו ובגדול, כמובן, גם לאהובתו, מושא רוב השירים כאן.

איכשהו, אני תמיד מצליח להתפעל מהעברית של מי שלא נולדו בארץ, שהגיעו עם שפה זרה ושברו את השיניים על העברית. באלבום הזה, רוזנברג כתב את כל השירים והטקסטים שלו מתחבקים עם דיבור גבוה. הוא גם מתיר לעצמו כתיבה אסוציאטיבית, שמעיפה את המאזין, הלאה ושוב וסומך עליו שישרוד את הלופ.

ב"כלניות על הגלבוע", יש סיבוב כזה, שמתחיל מחושך עם טרנזיסטור באוזן ו"חיפשתי יד שלא אפחד/ להישאר יחיד ומיוחד…". זה עף ל"כלניות על הגלבוע/ אל טל ואל מטר…" וחוזר ל"הפסקות של בית הספר/ לא הבנתי מילה/ חיפשתי יד שלא אפחד/ להיות שייך/ אחד מבין כולם…". עושה רושם ששיעור תנ"ך וקינת דוד על שאול ויהונתן הצליחו להביא את פבליטו הקטן להתמודדות ערכית בין שמירה על הייחודיות שלו להיטמעות בתוך הכלל.

הטרנזיסטור לא הופיע פה במקרה. רוזנברג חוזר לימי ילדותו-נערותו, סוף שנות השבעים. המוזיקה חוזרת יחד אתו לשם, עם הרמוניות קוליות של ארבעה זמרי ליווי, עם סקציית כלי נשיפה מרשימה ותפקידים בולטים במיוחד לרביעיית מיתרים מצוינת. קוריוז נחמד: על רביעיית המיתרים מנצח כאן אייל מזיג, איש "הדורבנים", שהביאו את הדיסקו ואין יותר סבנטיז מזה.

ההלחנות של רוזנברג מושפעות היום פחות ממורשתו הלטינית. הגרוב, כאמור, לוקח לשנות ה-70', קצת נגיעות fאנק ותזמור שופע מסביב, עליו שקד רוזנברג עם חבריו להפקה מנו סויסה ושלומי מאיה. כל זה נותן במדויק את הצליל הבומבסטי של התקופה היפה ההיא ומעקצץ בערגונות.

אהבתי מאוד.