אלבום חדש לאורלי ורדי, זמרת שבאמת יכולה לעשות הכול עם הקול שלה. כל 12 השירים הם של היוצרת אביבה גולן. רוב הלחנים של עופר המרמן, שגם עיבד והפיק מוזיקלית. קשה להיזכר באלבום שאתגר את הטור הזה כמו "צלילי חלום".

נתחיל בטקסטים, כי הם לב היצירה. אביבה גולן כותב שירים חיוביים, אופטימיים וחסרי כל תחכום. הכול נמצא במילות השיר, באופן שהוא מכווין את המאזין לדרך הבטוחה שסללה עבורו היוצרת. מכאן, מתקצרת החוויה של המאזין וניטלים ממנו הקשרים אסוציאטיביים. הנה, למשל, שיר הנושא: "אולי תמצא אותי שם/ בין הזריחה לתֹם/ בינות צלילי חלום/ קוראת אליך לשלום// אולי תמצא אותי בלב ים/ כותבת עוד שורה לשיר נרקם/ גלי הזמן חובקים אותי בחום/ חופת זהב נפרשת בשלהי היום// אל תחפש רחוק מדי/ כאן לצדך תמצא ודאי/ אני ואתה שלובים באותה המנגינה/ תו אל תו אומרים שירה".

השיר הזה מדגים היטב את הכתיבה של גולן. שיר געגוע לימים של רעות ואחדות לבבות, הרי אנחנו נמצאים באותה המנגינה. יפה, אבל שטוח. אומר את הכול ולא משאיר למאזין איזה קצה חוט פרום, עליו יכולה מחשבתו להמריא לאיזו תובנה משלו שגרם לו השיר.

זו כתיבה תמימה וכשהיא באה מאדם בוגר, צריך לכבד אותה. אל תגיד "אני כותב עשרה שירים כאלה ברגע", כי מי שכותב כאלה, חייב להאמין באמת במילים האלה ואתה הרי לא. אביבה גולן כותבת את השירים האלה, מתוך אמונה של דרך חיים, של תקווה לטוב, של חצי הכוס המלאה. אין יותר אנשים כאלה היום. בעצם יש, היא.

הלחנים של המרמן ושל האחרים מותאמים למילים וגם זו עבודה לא קלה. המרמן הוציא מהקלידים שלו מנגינות-רטרו ובקלות יכולתי "לשמוע" את אילנית, או עדנה לב, שרות את השירים האלה, אי-שם בסוף הסיקסטיז, בואכה שנות ה-70'. גם ריקודי-עם על פיהם, בטח.

מתוך החומר המצורף, עולה שהמרמן מעבד את כל הכלים החוצה מהמקלדות ומעט מאוד נגנים מנגנים פה חי. גם זה לגמרי בסדר ולא אתם משלמים את זה.

השירה של אורלי ורדי היא באמת משהו מיוחד לאוזן. קול קטיפתי, מלטף, שמסוגל לגבהים עצומים, לעוצמות משתנות, כלי שמשרת את השיר. ורדי יודעת לשיר ואת זה אפשר לכתוב על מעט מאוד זמרים. קול ענק, הגשה מוקפדת, דיקציה על חוט השערה, תענוג.

השאלה היא: האם יש מקום לאלבום כזה, בעולם המוזיקה הישראלית של 2017?

לא. אמנם מתקיימים פה קריטריונים ברורים של חומר ראוי – למילים יש משמעות, הלחנים מתאימים לרוח המילים, העיבוד וההפקה זורמים עם שניהם – אבל אחרי הלהקות הצבאיות, כוורת, שוקולד-מנטה-מסטיק וכדו', אתה מחפש משהו קצת יותר מתוחכם, יותר משוכלל. עכשווי, קוראים לזה.

וכן. כי האלבום הזה הוא אנטיתזה לחומר המקולקל של סטטיק והשני, לציניות של נצ'י-נצ' ודומיו ולכאילו-בשלוּת של נועה קירל ותאומותיה. אם במקום אלה, הייתה דרך להכניס לאוזניים של ילדי 2017 את "צלילי חלום", העבודה של ורדי-גולן-המרמן הייתה מושלמת.

הכן מנצח. בנקודות.