אבי עדאקי הוא פרובוקטור מתוחכם, שיודע דבר או שניים על העברית. הוא משחק במילים, מכור לדו-משמעות ומערבב שפה גבוהה עם שפת רחוב, תכנים פילוסופיים עם שטויות – מה שתמיד מחזיק את האוזן שלי פתוחה.
עדאקי הוא כמו זוג עיניים בחושך, מביטות בך מתוך השיחים. אתה לא יודע של מה זה, אבל יכול לראות את החוכמה ולזהות את הבעיה: עדאקי עוסק בציד. הוא צד תשומת לב, חום, אהבה – כל מה שאין לו. כל זה נשפך, בלי בלמים, לתוך הטקסטים, שמסיבות מובנות אי אפשר לצטט כאן.
מדובר בחומר שהיית לוקח להרפתקה חד-פעמית כי, מתוך נאמנות לקלישאה, באמנות אין דבר כזה שאין דבר כזה. עובדה, אני מחזיק את הדיסק הזה ביד. אופס, כבר לא.