האלבום "שרים הדודאים" הראשון הצליח מאוד. מה אני אומר מאוד, הרבה מעבר למצופה. מסתבר שגם בעידן הטראפ (זה טראש-ראפ? הבנתי נכון?), אנשים, בטח המבוגרים יותר, כמהים לשירים של פעם. זה מזכיר להם את, איך נאמר… פעם. כל החיים היו עוד לפנינו ועכשיו זה מחלץ מאתנו צביטת געגוע. למה? כי לעולם, מה שהיה פעם, ואיננו עוד, מתוק יותר.

באוגוסט, ב-12 בו, יום הולדתו של בני אמדורסקי ז"ל, יצא "שרים הדודאים 2", שיש בו עוד שירים ששרו "הדודאים", חלק מהם חסרו מאוד באלבום הראשון.

ישראל גוריון צוחק על 83 שנותיו ומפליא לשיר, גבוה כמו אז, חלילי כמו אז, נקי. אסף אמדורסקי, שגם הפיק מוזיקלית ועיבד, משלים אותו נהדר. אין לו את הבס-תהומות של אביו, אבל יש לו נמוכים יפים משלו וההרמוניה של השניים נהדרת. כל העיבודים חדשים, לאו דווקא מותאמים לרוח הזמן הנוכחי, אבל שונים מהמקור ומעמידים ניגוד מרתק.

כדי לרענן את האוזן, הזמין א.א. חברים שישירו אתם. כשמארינה מקסימיליאן מצטרפת להרמוניה שלהם, אתה פוער פה נוכח היופי הזה. יודית רביץ ו"רבע לאפריקה" שרים אתם את "דבקה רפיח", פוליקר – את "שי" ושלומי שבן – את "סימן שאתה צעיר". ביצועים נפלאים.

מכל הנגנים, אהבתי במיוחד את האקורדיון של אסף תלמודי, רמה בפני עצמה. תמצאו כאן את "תלבשי לבן", "תפוח חינני", "שיר הנוקדים", "עץ הרימון", "שבוע האחווה", "פגישה לאין קץ" ועוד. מכולם, אהבתי במיוחד את "אבינועם בחור כארז".

נחת.