"לילה כיום יאיר", האלבום החדש והנפלא של אביתר בנאי, עוסק ברובו בתהליך המורכב של החזרה בתשובה, שהאיש עובר. הוא כמעט שם לגמרי. הדיסק עצמו הוא עבודה של ארבע שנים, מאז ,"עומד על נייר", שהיה הרבה פחות מגובש. על הנפש עובד אביתר כבר שבע שנים, כדבריו: "מזמוריו של הספר הזה (תהילים – ב.א.) האירו לילות של שינוי ובדידות בדירת רווקים, ברחוב דובנוב בתל אביב, לפני שבע שנים, כשהחלטתי שאני מצטרף".
מכל החזרות בתשובה, ההצטרפות הזאת של אביתר בנאי היא המרתקת מכולן, משום שענייניה ותחנותיה נוכחות בשיריו. מי שיראה היום את האברך אביתר, יספוק כפיו ויגיד – עוד בנאי הלך לנו. אבל אביתר, לפחות בשיריו, לא השלים עדיין את הדרך: "את רוב הדברים העברתי/ נשאר רק עוד ארגז אחד/ כדי להרים אותו/ אני צריך עזרה שמימית… זה כמו לקפוץ מצוק/ ולהתחיל לעוף/ בכוח האמונה/ לקחת נשימה גדולה ולרוץ/ וליפול אל זרועותיו המושטות/ של אב הרחמן…", (אב הרחמן"). הארגז הנותר הזה הוא הצעד האחרון של אביתר, עד שהוא נבלע לגמרי בעולמה של תורה. גם משם, לכל הספקנים, הוא ימשיך לייצר מוזיקה נפלאה.
בדרך יש ספקות. "אבא אני רוצה לעמוד מולך/ להאמין שאתה אבא טוב…", ("אבא"), זה יכול להיות גם אביו הביולוגי, אבל אצל אביתר, תמיד יש עוד רובד, עוד כוונה – האבא שלמעלה. ב"אותיות פורחות באוויר", הוא שורף את יומני החילוניות שלו, אבל "אנ'לא יודע לאן אני ממשיך מכאן". "שוב אני נלחם/ מגנט מושך למטה…", ("לילה כיום יאיר"). השיכרון שלו ממחיאות כפיים על הבמה מתפרש אצלו כעבדות. אביתר עדיין לא שלם, "יש מגירות שעדיין אנ'לא פותח/ עד שיוסיף בי אור…", ("לילה כיום יאיר").
מוטיב נוסף עובר בשירים – הכאב. והעצב. יש בו הרבה כאב לרפא, "כאב הוא הזדמנות להירפא", ("מחיאות כפיים"). באביתר תמיד היה אלמנט בסיסי של עצב. גם באחיו, מאיר. מין תהום אינסופית של עצב שהם צריכים לנצח. המוזיקה היא דרך אחת. אולי האמונה היא השנייה.
לא ארחיב כאן על הלחנים המופלאים של אביתר. האיש גאון, בעל סגנון ייחודי, מחזיק בגרון שתי אוקטבות מלאות ויותר ומשתמש בהן כמו עוד כלי בהרכב. אמיר צורף, מוזיקאי בחסד, הפיק מוזיקלית ועיבד, הוסיף קישוטים נהדרים ללחנים של בנאי, פה סקסופון (דניאל זמיר), שם מפוחית (אודי הניס).
אביתר מסכם, בדף המצורף: "מוזיקה מבקשת להפציע אור דק של חן ונחמה מבעד למסך הכבד והעבה של עולמנו". אמת.