אלבום הבכורה של מפרשים נכתב בעשור השני של המאה ה-21 ובשנות התשעים של המאה הקודמת. זה לא משהו רע, להפך. בשנות ה-90' ההן, זהר פה הרוקנרול כמו שלא זהר מעולם. כשמדברים על "סצנת הרוק הישראלית", מדברים על השנים ההן. "בנזין", "תיסלם" וכל השאר.

אכן הצליל של מפרשים שואב משתי להקות-האֵם האלה, עם רוטב של דני גלבוע ו"משמרת הצניעות" וקצת אבקת "יציאת חירום" מלמעלה. חומר נוסטלגי בעיקרו מבוסס כולו על הקלישאה הכי בנאלית בנמצא: מה שהיה לא יחזור עוד. וואלה, צודקים. קשה להבין את הנטייה שלנו לצבוע את העבר בגוונים הרבה יותר נחמדים מאלה שההווה צבוע בהם. תבדקו על עצמכם.

באלבום הזה שמעתי משהו לראשונה: שירי רוק למהדרין, שכוללים, רק במעברים, משפטים מוזיקליים של מוזיקה ים-תיכונית. שילוב נחמד.

אבידן עזרא (כותב ומלחין הכול, סולן וגיטרות) שר מאוד אנרגטי. אין יותר מדי מנגינה, רק אותם שישה-שבעה אקורדים וקצב די קבוע, אבל זה הרוק, בייבי ואתה לא אומר ליוצר שכל השירים שלו דומים אחד לשני. בטח שהם דומים, אותו אחד יצר אותם. עזרא מגיש את הרוק הזה כל כך אמתי, שבא לרקוד ולצרוח, למה לא. אם אנחנו כבר פה, נזכיר את כולם: אלון גילרון – גיטרות, יובל רוזין – בס ועמרי אלעזרי – תופים.

"משחק של ילדים" – אחלה דיסק. מתי אתה יודע שמשהו מוצלח? כשאתה כבר רוצה לשמוע את ההמשך שלו.