בבוקר שאני כותב את זה, יש טפטוף קטן של גשם. השמים הסתדרו באפור אדיש והדיסק של גילי אבישי התחיל לתת קונטרה.

זהו אלבום השירים השלישי שלו ויש לו עוד שניים אינסטרומנטליים. מוזיקאי מצוין, מלחין נהדר ועשיר מאוד בעיבודים. אבל קודם המילים. אבישי כותב פשוט מאוד, הכול על השולחן ומעלים את השאלה למה התכוון המשורר. שירי אהבה, שירי עזיבה, שירים לאלוהים. גם סיפורים: למשל, על "אחד שהתערב עם השטן, שכל האדמה שיצליח להקיף ולסמן עד השקיעה תהיה שלו", על פי טולסטוי. זה נקרא "עוד" ומדייק את התאווה האנושית הבסיסית לעוד ועוד, מכל דבר. בסוף, זה נגמר רע, איך לא. יש לו שיר "זה אני". לא "האחד שסגד ליופייך/ שנתן את הכול בשבילך/ ושברת את לבו בלכתך". מה פתאום. זה אני, עם שיער מדולדל, כרס שתפחה, ציפורניים קצת שחורות, עיניים שכבר לא חדות – אבל עם מחשבה על טובתך וגעגוע.

לקראת הסוף, מה שבעיניי הוא שיאו של האלבום הזה, לוקח אבישי את הפרלוד מספר 1 של באך וכותב עליו שיר המהרהר בשאלה: ואם זה השיר האחרון? איך ארצה לסכם? שיר נפלא.

אבישי מלחין עמוק לתוך הרקע הקלאסי שלו, עם לא מעט ג'אז קופצני וקצת פופ-רוק. מנגינות אמתיות, לא בדיוק מתמסרות בקלות, אבל אחרי פעם-פעמיים, אתם תזמזמו אתו.

בתזמור, מלבד פסנתר-גיטרות-תופים, נותן אבישי גם חצוצרה, טרומבון ורביעיית כלי מיתר. אין לי איך לתאר לכם את היופי הזה. גילוי נאות: מי שמשלב חצוצרה ככלי קבוע בהרכב שלו, עם תפקידים  בכל השירים, לוקח אותי בשבי עם אקדח קפצונים. ככה זה אצלנו, המכורים.

אבישי מגיש את השירים שלו בקול גבוה, יציב מאוד, מביע, מדבר מהלב.

אהבתי מאוד. חפשו אותו, גילי אבישי.